סרט יצרים, עוסק בצלם לונדוני צעיר המאמין כי לכד במצלמתו מעשה רצח. ככל שהסרט מתקדם הוא מבין שהמצלמה אינה יכולה לספק עדות לנעשה במציאות אלא לכל היותר לנהל "דיאלוג" עם אמנויות ויזואליות אחרות (קולנוע, פנטומימה וציור). בסרט זה, כמו בסרטיו האחרים מאותה תקופה, מתעניין אנטוניוני באסתטיקה הייחודית של המדיום החזותי בכלל ושל הקולנוע בפרט ו"מנסח" במצלמתו את עיקרי תפיסתו. זהו אולי הסרט הכי אנטי-ריאליסטי שנוצר עד אז, כיוון שלא רק הסגנון (השימוש בצבע, בתנועות מצלמה בולטות, בעריכה לא הגיונית, כמו התאמת כיווני מבט המתייחסת לשני מרחבים הרחוקים זה מזה גיאוגרפית ועוד) מרחיקו מהריאליזם אלא גם העלילה והדיאלוגים בין הדמויות, המבטאים את חמקמקותה של המציאות ואת חוסר היכולת ללכוד אותה באמצעות המצלמה (סטילס וקולנוע כאחד).

סרט 400 המלקות (1959) הוא הסרט הראשון מבין מחזור של 5 סרטים ביוגרפיים שביים טריפו, המתארים את חייו של אנטואן דואנל, כפי שמאסט מכנה אותו ״האני האחר״ של טריפו.

1) גיבוריו המוקדמים של טריפו היו מורדים וזאבים בודדים למיניהם, שדוכאו על ידי ההגדרות החברתיות המקובלות. אנטואן דואנל (ז'אן־פייר לאו), הגיבור בן ה־13 של 400 המלקות, נשלח על ידי מבוגרים צבועים, אטומי לב ועוינים לבית ספר דמוי כלא ולכלא דמוי בית ספר. בסצנת הכיתה יכולים לראות איך המורה מתנהג עם אנטואן בצורה קשה, ואינו מאפשר לא לצאת להפסקה עם שאר התלמידים, אנטואן הולך לקיר וכותב עליו ״כאן סבל אנטואן המסכן שנענש שלא בצדק בידי ״עלה קטן״, בגלל חתיכה שנפלה לו״.