3.א. הסרטים אוונטי פופולו (רפי בוקאי, 1986) ו-בלוז לחופש הגדול (רנן שור, 1987) חוזרים אל שתי מלחמות עבר – הראשון אל מלחמת ששת הימים, והשני אל מלחמת ההתשה.
3.ב. "מחאה מותקת" היא מחאה שמבטאת את עצמה באופן עקיף, משום שהתנאים ההיסטוריים לא איפשרו לבטאה באופן ישיר ולהתייחס ישירות למושא המחאה עצמו. הסרטים אוונטי פופולו ובלוז לחופש הגדול מבטאים שניהם "מחאה מותקת" על מלחמת לבנון הראשונה (ועל מלחמות בכלל), שהתרחשה ב-1982, סביב השנים בהן נוצרו, באמצעות שיבה למלחמות קודמות בהיסטוריה של מדינת ישראל.
3.ג. האויב הערבי בסרט אוונטי פופולו מיוצג ע"י שני החיילים המצרים, חאלד וראסאן, הדוברים ערבית בניב פלסטיני ולכן נתפסים כמייצגים את העם הפלסטיני. הם מוצגים כאנושיים, טובי לב, עדינים ובעלי חמלה. ניתן לראות זאת למשל בסצנה בתחילת הסרט, בה הם סוחבים ומעודדים חייל מצרי אחר שנפצע, שלבסוף מת מפצעיו. בחום הכבד, הם מתאמצים וחופרים לו קבר ראוי משום שהם שומרים על האנושיות שלהם בתוך הסיטואציה.
4.א. דמותה של עתליה (מיכל בת-אדם), גיבורת הסרט עתליה (עקיבא טבת, 1984), מאופיינת כדמות חריגה בנוף של הקיבוץ ומתוארת כמעין "כבשה שחורה". היא התאלמנה מבעלה כשהייתה בהיריון ונותרה לגדל את בתה לבדה. למורת רוחה של החברה הקיבוצית השמרנית, עתליה יוצרת רומנים וקשרים מיניים עם גברים אחרים בקיבוץ, כמו למשל נחמן, גבר נשוי, איתו היא נראית מקיימת יחסים במתבן בתחילת הסרט. בהמשך עתליה ונחמן אף רוקדים יחד בערב הריקודים, ובתגובה אשתו של נחמן יוצאת בסערה מהאולם.
4ב. עתליה מוצגת כחריגה גם בהשוואה לדמויות נשים אחרות בסרט. אדגים זאת בהתייחס לשוני בין עתליה לבין נטע ביתה, וכן לשוני שלה לעומת אמו של מתי. נטע, בתה המתבגרת של עתליה, חולקת אמנם גורל משותף נשי יחד עם אמה (שתיהן מאבדות את בן זוגן במלחמה), אך אינה רוצה כלל וכלל להידמות לה. אמנם במהלך הסרט עולה האפשרות שנטע בגדה בחבר שלה עופר בזמן שהוא נמצא בצבא (התנהגות המזכירה את זו של אמה), אך חוץ מזה נטע עושה הכל כדי להשתלב בקיבוץ ולהיות חלק מהקולקטיב.
4ג. דמותו של מתי מאופיינת גם היא כדמות חריגה בקיבוץ, וכדמות מראה של עתליה. למרות המאמצים הרבים שהשקיע באימונים ואפילו שאמו חתמה לבסוף על אישור לגייסו ליחידה קרבית, מתי מתקשה לעמוד בקצב – הוא נראה מתנשף בכבדות ובהמשך נישא על אלונקה לאחר שהתמוטט בטירונות.