ביטחון לאומי וחופש העיתונות תוכן העניינים
מבוא
ביטחון לאומי ביטחון לאומי וחופש העיתונות סיכום ביבליוגרפיה מבוא
בעיית ביטחון לאומי קיימת בכל המדינות והמשטרים, אך בדמוקרטיה מתעוררת בעיה מיוחדת בשל ההתנגשות ביו ערכי יסוד דמוקרטיים לבין פעולות הנגזרות מהרצון לחזק את הביטחון הלאומי. לא מן הנמנע שבשם "קדושת הביטחון" יפגע השלטון בהליכים הדמוקרטיים ויגביל את חירויות האזרח. השאלה היא, מתי מתחילות הפגיעות במשטר הדמוקרטי בשם הביטחון לאיים על עצם קיומו של המשטר הדמוקרטי, מתי הן מוצדקות מן הבחינה הביטחונית, ומהו האיזון הנכון בין ערכי הקיום והביטחון לערכי החירות והדמוקרטיה. צרכים שונים מעלים את הדרישה להגביל את חופש הביטוי גם בימי שלום ושגרה (למשל, כדי למנוע הסתה דתית, פוליטית, אתנית), אך הדרישה עולה בעיקר בעתות חירום מטעמים של שמירת מוראל, צנזורה ביטחונית, ליכוד חברתי וכדומה. כך, למעשה, בשם החוסן הלאומי מוצבות לפני התקשורת דרישות של הגבלות מרצון ואיסורים כפויים שעליה לקבלן בהכנעה ושתיקה, לפחות כל עוד "רועמים התותחים ובנינו בחזית".
לכאורה, יש במצב הקיים בישראל סתירה פנימית עמוקה. שכן, מצד אחד ישראל היא מדינה דמוקרטית שחופש הביטוי, חופש העיתונות, החופש להפיץ מידע וכן הזכות לדעת, הם מערכי היסוד שלה; מצד שני, יש בה הפעלה מתמשכת וקבועה של מערכת פיקוח פורמאלית, שתפקידה למנוע הפצה חופשית של מידע, גם אם הדבר נעשה מנימוקים של ביטחון לאומי. הסתירה הזאת אף מתחדדת אם נזכור שעיתונות חופשית וחוק צנזורה חמור ורחב יריעה דרים בישראל בכפיפה אחת זה עשרות שנים, מבלי שיתגלעו ביניהם עימותים קיצוניים וללא שינוי מהותי של המצב החוקי או הנורמטיבי הקיים, וזאת – למרות שבמשך כל התקופה הזו חלו שינויים רבים במפה החברתית-פוליטית ובמפת התקשורת במדינה.
הדילמה המרכזית בהפעלת הסדר "ועדת העורכים" עפ"י נוסק ולימור, היא הסתירה הפנימית העמוקה שבין עובדת היותה של ישראל, מדינה דמוקרטית שחופש הביטוי, חופש העיתונות, החופש להפיץ מידע והזכות לדעת הם מערכי היסוד שלה, לבין הפעלה מתמשכת וקבועה של מערכת פיקוח פורמלית שתפקידה למנוע הפצה חופשית של מידע. לדבריהם, צנזורה המופעלת בנימוקים בטחונים-צבאיים היא אחד הביטויים המוכרים והשכיחים ביותר לפיקוח פוליטי וחברתי על אמצעי תקשורת המוניים ונוגד את תפישת  "האחריות החברתית" שלפיה מפקחים אמצעי התקשורת על עצמם.