בעבודתי אטען כי המהפך, מהדמות הגלותית לדמות הצבר, היה תהליך, שהחל עוד בגלות אירופה, במרד הדור הצעיר בהוריו, במחציתה הראשונה של המאה, כאשר תנועות ציוניות ובכללן תנועות הנוער באירופה משכו צעירים לאידאל הציוני ולדרך חדשה. לחיזוק טענה זו אביא דוגמאות מיצירותיהם של סופרי הגולה, אשר החלו את דרכם שם והמשיכו אותה בארץ. דרך סיפוריהם ניתן להבחין בתהליך שהגיע לשיאו בהתרסה הצברית כנגד היהודי הגלותי, תוך הצגת הלבטים והמלחמות הפנימיות ועד לגיבושה של חברה חדשה בארץ ישראל… בכוונתי אם כן לבחון את שורשי מיתוס הצבר הישראלי כפי שהם באים לידי ביטוי בספרות היהודית הגלותית והעמדתה כראי מול הספרותי העברית הצברית הבולטת של אותה תקופה. ברצוני להבין את מקור היצירה הספרותית הצברית. מאילו מקורות התהוותה, מאילו נמנעה ולאילו התכחשה…
סופרי דור הפלמ"ח הרבו לעסוק בכיבוש הארץ והקרקע
בישראל. דמות הלוחם הכובש את הארץ, מופיעה במרבית סיפורי התקופה. הלוחם הוא היהודי החדש והגאה, אשר מרגיש כי הוא אחראי לארץ ולקורותיה. היהודי החדש הינו היפוכו הגמור של היהודי הגלותי. לא עוד מנחם מנדל, אשר משתרך בין העיירות עם מרכולתו העלובה, אלא חלוץ עברי המעבד את אדמתו ומתפרנס מיגיע כפיו. לא עוד יהודי נודד המושפל על ידי הגויים, אלא אדם השומר ומגן על ביתו ומכורתו וילחם למענה עד טיפת דמו האחרונה. היהודי החדש אינו מלווה בריבית, אינו תאב בצע בניגוד ליהודי הגלותי, אשר נשא עימו את תדמית הנוכל הקטן, המנסה לרמות את סביבתו ועורר עליו את שנאת שכניו הגויים…
היהודי החדש הינו עברי. מן גזע חדש, אשר נראה אחרת מהיהודי הגלותי, (חסון, שזוף, שרירי ולא חיוור, שדוף וגמלוני), לבוש אחרת (לא עוד החליפה והמגבעת, או השטריימל והקפוטה, אלא בגדי עבודה פשוטים ולא מחייבים), מדבר אחרת (דובר עברית בהברה ספרדית ולא אידיש, מחוספס וישיר ולא מתחסד ועקיף) וחי לפי אידאלים המוכתבים לפי צו מצפונו. זה היהודי העברי בארץ ישראל, המכונה בפי כל הצבר – שם כללי הניתן לדור בני הארץ החל בשנות השלושים, אך שורשיו בעשור האחרון של המאה התשע-עשרה בכינוי התנכי "עברי". כינויים אלה " נועדו לבטא הבחנה שהלכה והתחדדה בקרב הציונים בין 'היהודי' בן הגלות ל'יהודי החדש' – בן הארץ".
זה הצבר הישראלי, יליד הארץ, אידאל היהודים בעולם, מחוספס, דוקרני, ישראלי וגיבור רבים מסיפורי דור הפלמ"ח. הצבר בספרות זו, יהיה גם נושא עבודתי. ..