"זכות הציבור לדעת" – האיזון בין חופש המידע לביטחון לאומי:
הסדר "ועדת העורכים" – סקירת היבטים בתחום.
 
3 800 מילים 8 מקורות מבוא:
באחד מימי חודש פברואר 2001 התקיים סיור של הורי החיילים החטופים בגבול הצפון. מטרת סיור זה הייתה לאפשר להורים לראות ולהבין כיצד נחטפו בניהם ע"י ארגון החיזבאללה, במסגרת המאמץ שעושה צה"ל לשתף את ההורים במקסימום המידע  הקיים לגבי חטיפת בניהם.
עיתונאים שביקשו להצטרף לסיור זה, סורבו, בטענה שהמידע אשר אמור להימסר ולהיחשף בסיור זה, הנו סודי ויכול לסייע ליריב במידה ויפורסם בעיתונות. העיתונאים טענו בשם "זכות הציבור לדעת" כי חשיפת המידע יכולה דווקא לשרת את הציבור ואת הצבא עצמו, בכך שאם העובדות ייוודעו, ניתן יהיה למנוע בעתיד פעולות מסוג זה. חודשים מספר לאחר מכן התפוצצה פרשת תא"ל (מיל') יצחק יעקב, אשר נעצר בחשד כי עבר על חוק הסודות הרשמיים בכך שהתכוון לפרסם ספר ובו פרסומים אשר עלולים לסכן את ביטחון המדינה.    מקרים אלו, הם דוגמא למקרים רבים נוספים, המדגימים את הבעייתיות השוררת ביחסים בין התקשורת לבין הצבא/ מערכת הביטחון בתחום של פרסום/אי פרסום נושאים הקשורים לתחום הביטחון. הדילמות  המוצגות כאן ממחישות את היחס הטעון בין התקשורת למערכת הביטחון. כל צד טוען "צודק אני" – התקשורת מושכת למכסימום חשיפה מטעמי "זכות הציבור לדעת" וחשיפת העובדות והמידע לציבור. מערכת הביטחון המופקדת על שמירת הסודות מושכת למינימום חשיפה, כדי לשמור על ביטחון האזרחים. כל צד משוכנע בצדקתו.      מדינת ישראל מעלה על נס את ערכי הדמוקרטיה השוררים בה ומתגאה, באופן מוצדק, על היותה אי של ערכים דמוקרטיים בלב אזור ומדינות בהן אין משטרים דמוקרטיים. יתרה מזו, הערכים הדמוקרטיים הללו נשמרים גם בהיותה של המדינה במצב תמידי של חירום – מצב אשר ברבות ממדינות העולם, הוביל לכרסום מתמיד בערכים הדמוקרטיים, בשם מצב החירום והביטחון הלאומי.
  מצד שני, נוכח מצב החירום הביטחוני ויחסי מדינת ישראל עם שכנותיה/אויבותיה, מתקיים פער תמידי בין אותם ערכים דמוקרטיים רצויים לבין חוקים/תקנות, נהלים ופקודות המתקיימים במדינת ישראל והאמורים לשמור על סודות ביטחוניים, אשר חשיפתם עלולה לסייע ליריב במלחמתו כנגד המדינה.
  פן נוסף ראוי להארה, הוא המצב בו המדינות השכנות, היריב במקרה זה, אינו מתנהג עפ"י כללים דמוקרטיים ואינו מחיל על עצמו כללים אלו. כך יוצא שמדינת ישראל הנוהגת עפ"י כללי המשחק הדמוקרטיים, בעוצמתה זו,  מחלישה את עצמה בפועל במאבקה מול היריב. מדינת ישראל מוצאת עצמה "נלחמת" לא רק בשכן/האויב אלא גם מעסיקה/מתישה את עצמה במאבקים  פנימיים שבין התקשורת לבין שלטונות הביטחון על פרסום/אי פרסום מידע ביטחוני.
  נקודה נוספת הראויה לבחינה היא המושג "זכות הציבור לדעת" בתחום הנושאים הביטחוניים. ישנו ערבוב של מושגים הראוי להבהרה: ישנה זכות הציבור לדעת, ישנו רצון הציבור לדעת, ישנה חובת הציבור לדעת, יש צורך הציבור לדעת – כל מושג בפני עצמו ראוי לדיון ולבדיקה. לא מן הנמנע כי בעידן הרייטינג והעיתונות המסחרית, מושג "זכות הציבור לדעת" הוא, בין השאר, סיפור כיסוי נוסף להשגת עוד סיפור שיעלה את תפוצת העיתון (מבלי לפקפק באותם עיתונאים אשר עושים מלאכה אמינה ומאמינים באמת ובתמים כי מאבקיהם לחשיפת מידע, חשוב וצודק).     מדינת ישראל פיתחה את אחד הפתרונות המעניינים והמקוריים בתחום  המאבק בלתי פוסק בין הצורך מחד לשמור על הביטחון ומאידך הצורך לשמור על העקרונות הדמוקרטיים של המדינה. הסדר "ועדת העורכים" אשר הושג עם הקמת המדינה ומתקיים עד היום הוא דוגמא לניסיון לאזן בין צרכי הביטחון לבין שמירה על ערכי הדמוקרטיה.   עבודה זו תבחן מספר היבטים של הסדר זה, ביניהם:  על איזה קרקע צמח הסדר זה ומה הסיבות שהביאו לו, השוואתו עם דגמים שונים של צנזורה ביטחונית בעולם, סוגיות בעייתיות  בהפעלת ההסדר, הביקורת השיפוטית והתערבות בתי המשפט מול ההסדר, התפתחויות שגרמו לירידת ערכה ועוצמתה של הצנזורה הצבאית ואשר גרמו ללחץ על הסדר זה. היבטים אלו נבדקו, בין השאר, באמצעות סקירת ספרות העוסקת בתחום זה.