הספרות, פועלת על קוראיה באמצעות מילים שמעבר להיותן כלי להעברת תכנים ומשמעויות יש בהן גם ריתמוס, תמונה וצליל, רגש וכוונה המהווים את הארגון האמנותי שלהן וכך נוצרת הרמוניה המשפיעה על הקורא ומביאה אותו לידי חוויה אסתטית. מעצם טבעה כאמנות של מילים, הספרות מניעה את דמיונו של הקורא/המאזין לתת ביטוי לרשמיו. היא פונה אליו בכח סימנים (מילים, משפטים, הגאים) שאין בכוחם למצות את כל האפשרויות. על כן נותרים חללים ריקים רבים , הקוראים לדמיון לגשר עליהם .במצב זה הילד מגיב על הנאמר, ועל מה שלא נאמר ומשלים בנפשו את החסר, כלומר ממלא פערים שאינם מצויים בסיפור ‏הלשון , ככלי מרכזי מאפשרת גם את יצירת הריחוק האסתטי. כהן מדגיש כי כוחו של השימוש בספרות בכלל ובספרות ריאליסטית בפרט הוא בכך שהיא מרחיקה את ההתרחשות הישירה של העלילה מהקורא. הספרות, כמדיה של לשון, יוצרת מרחק בין הקורא למתואר ביצירה, היא פונה אליו מתוך דיסטאנס, המאפשר לו להזדהות עם הדמות מבלי לאבד את הזהות. הכל נעשה בעקיפין, כלומר, "לא אני מפחד אלא הילד שבסיפור". העובדה שזה "רק סיפור" מספק את הריחוק המתאים. אולם עצם הריחוק מאפשר גם מעורבות בכך שאינו מונע הזדהות, השלכה, תגובות אמוציונליות ובעיות המועלות ביצירה .
הספרות פונה אל עולמו הפנימי של הקורא/המאזין ונותנת ביטוי לצרכיו השונים. בתקופת חייו הראשונה צרכים אלו הם אישיים ואגוצנטריים ביותר. הילד נאבק לרכוש לעצמו בטחון אמוציונלי, להשיג דעת על העולם, כדי להתמצא בסביבתו הפיזית והחברתית כאחת. דרכו אל העולם מרתקת ומאיימת בעת ובעונה אחת, והדמיון הוא אחד המנגנונים המאפשרים לו להתחבר אליו, בהתאם ליכולתו. הספרות המשקפת נאמנה את עולמו, מסייעת בתהליך התפתחותי זה ,במספר דרכים :  ·                    היא מאפשרת לילד להתנסות בחוויות של אמפתיה והזדהות עם דמויות ומצבים אנושיים המתוארים ביצירה – כל מפגש של הקורא המאזין עם המציאות הבדויה ביצירה , מסייע לו להגיע להבנה טובה יותר של חייו שלו, ומפתח בו את היכולת להתמודד עם בעיות, שקשה לו להתמודד אתן באופן ישיר. הוא שואב כוח מחבריו הספרותיים , המתחבטים באותן שאלות כמוהו ולומד דרכי פתרון שונות.  ·                    היא מעניקה חיזוקים למה שכבר ידוע וחושפת אותו לתופעות חדשות, המעשירות את אוצר הידע שלו על העולם – את הידע הפיזי, הקשור בתופעות עצמן ; הידע הסוציולוגי המפגיש את הקורא/המאזין עם חברות וקבוצות אנשים שונות, אורחות חיים, תרבויות ומנהגים כאלה ואחרים ; הידע הגיאוגרפי החושף אותו למקומות שונים בעולם ; הידע בתחום הספרות עצמה הנרכש מעצם המגפש עם מגוון רחב של יצירות מפרי עטם של יוצרים שונים , הכותבים בסגנונות מגוונים ; הידע בתחום הלשון המקנה לו מודלים לשוניים שילוו אותו בעתיד .  ·                    הספרות חושפת ערכים-אנושיים, חברתיים, דתיים, לאומיים, אסתטיים המאפשרים לילד להתחבר לחברה ולתרבות. במהלך הקריאה/ההאזנה הוא מזדהה עם גיבורי ‏היצירה הפועלים על פי מערכות ערכים מסויימות ומפנים את התנהגותם מדעת או שלא מדעת (כמובן שתהליכי הפנמה אלו מתרחשים בגילים הגבוהים, בהם הילד כבר מסוגל לראות דברים גם מזווית הראייה של אחרים ולא רק מהזווית שלו). ‏הספרות נותנת ביטוי לעולם דמיונותיו של הילד, החיוני והטבעי בתהליך התפתחותו . הגיבורים הצעירים העומדים במרכז היצירות נעזרים בדמיונם על מנת להבין את המציאות סביבם ולהתמודד עם תביעותיה. לצורך זה הם מפעילים מיכאניזמים שונים, ביניהם האנימיזם (הנפשה) בו הילד מייחס רוח חיים, תודעה ורגשות לדוממים בסביבתו, האנשה בה הילד נותן מתכונותיו האישיות לחי , לצומח ולתופעות הטבע ומאגיה בה הילד מעניק כוחות על לחפצים ולתופעות ריאליים , על מנת לשנות את המציאות למילוי משאלותיהם ‏צרכיו של הילד מתרחבים ומתרבים ככל שהוא מתבגר .הוא מתחיל לחרוג מן האגוצנטריות שלו לעבר ההזדהות עם החברה . הוא חותר ליצירת איזון בין אושרו וסיפוקו האישי לבין טובת החברה. תפקיד זה אינו קל, והספרים עשויים לעזור במישרין או בעקיפין הן בתחומי צרכיו והן ביצירת קשריו החברתיים. לילד צרכים פסיכולוגיים רבים המסופקים באמצעות הספרות. צרכים אלה משקפים כמה מצרכיו הפסיכולוגיים של הילד, המוצאים את סיפוקם המלא או החלקי בספרות לילדים ההוראה הטיפולית משלבת עקרונות  קוגנטיביים   ואמוציונאליים.
* מרחיבה את יכולת הפקת משמעויות מהיצירה,ומייחסת אותן להתנסויות  התוך והבין אישיות.
* נמצא כי-מתן ביטוי במילים לתהליכים נפשיים,תורמים לקידום בריאותו הנפשית של  התלמיד,מעניקים תחושת מציאות טובה,מפחיתים חרדה ומגבירים את המודעות הפנימית.
* ביסוד ההוראה הטיפולית-אין לנקוט גישה שיפוטית כלפי רגשות,חוויות והרהורים,אלא רק על המעשה.