הסכסוך הישראלי פלסטיני ממלא את סדר היום הלאומי במדינת ישראל. שני הצדדים דבקים באמונותיהם, ופועלים כדי להשיג את מטרתם בכל דרך הנראית להם מתקבלת.
בנוסף לפעולות המתבצעות על ידי שני הצדדים – בין אם אלו פעולות פוליטיות, ובין אם פעולות טרור, שני הצדדים עוסקים גם בניסיונות שכנוע של אזרחיהם ושל שאר העולם בצדקת דרכם.
בעבודה זו נבחן את צורת התייחסותם של הצד הישראלי ושל הצד הפלסטיני למבצעי פעולות הטרור.
גישות שני הצדדים הן שונות משום שהיעדים אליהם הם שואפים להגיע שונים. הצד הפלסטיני אותו נציג מעודד את אזרחיו למלחמת חרמה בישראל (ג'יהאד), דרך השכנוע שלו היא מהכיוון הדתי, פונדמנטליסטי, הוא משכנע את בני העם הפלסטיני למות בשם האיסלאם, להפוך לשאהידים. שכנוע זה מתחיל כבר מגיל מאוד צעיר. ילדים רבים חשופים לתעמולה זו ומשתכנעים שזו הדרך הנכונה בה עליהם ללכת.
הצד הישראלי, מנגד, פועל יותר במישור הפוליטי-בינלאומי. מדינת ישראל מנסה להסביר את עמדתה ברחבי העולם, ולהציג את העובדה שהיא הצד הנפגע בסכסוך. תפיסה שכיחה בחלק ממדינות העולם גורסת כי הפלסטינים, כעם תחת כיבוש, הוא הצד הנחות/נפגע – ישראל רוצה להראות כמה פוגעים בה מעשי הטרור, רוצה לשכנע כי בצורה כזו לא יוכל האזור להגיע לשלום אמיתי וצודק. ישנו רצון לעורר דעת קהל חיובית כלפי מדיניות ישראל והתנגדות למעשי הטרור של העם הפלסטיני.
מטרת העבודה היא לעמת את שתי תפיסות העולם, לבדוק את השוני ואת הדמיון בין התעמולה הדתית הפלסטינית והתעמולה הפוליטית בינלאומית של ישראל. את הבדיקה נעשה על פי פרטי התעמולה בהם בחרנו, מהצד הפלסטיני – סרט וכרזה, ומהצד הישראלי – סרט ומצגת.