מבוא :
בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת , החלה מדינת ישראל לפתח יכולת גרעינית. במהלך השנים יצרה יכולת זו חששות כבדים בעולם הערבי , וזאת בעיקר לאור המונופול שיש לישראל בתחום. כאשר החליטו מנהיגים ישראלים להגיע בחשאי ליכולת גרעינית  , הם עשו זאת בעיקר מתוך מניעים הגנתיים , תוך ידיעה שמדינת ישראל מוקפת אויבים המאיימים על עצם קיומה של המדינה ונשק גרעיני יהיה הפתרון הטוב ביותר לבטל איום זה. מדיניות הגרעין של ישראל מושפעת מן הצורך לתת מענה לאיום הקונוונציונאלי הערבי ומן הרצון לבלום את פיתוח הנשק הלא קונוונציונאלי במדינות ערב.
עד כה אימצה ישראל את מדיניות "הפצצה במרתף" , כלומר מדיניות של ערפול מכוון כלפי יכולותיה הלא קונוונציונאליות. עבודה זו באה לבחון האם מדיניות הגרעין של ישראל אכן השיגה את מטרותיה או שמא מדיניות זו רק דוחפת את מדינות ערב לפיתוח יכולת דומה.
שדה המחקר :
נשק גרעיני במדינת ישראל שאלת המחקר :
האם מדיניות הגרעין של ישראל  השיגה את מטרתה במתן מענה לאיום הקונוונציונאלי הערבי מחד ולבלימת פיתוח הנשק הלא קונוונציונאלי במדינות ערב מאידך ,   או שמא מדיניות זו דוחפת את מדינות ערב לפיתוח יכולת דומה. שיטת המחקר :
באמצעות סקירת ספרות מקצועית  ובדיקותיהם של מומחים בתחום , תוך ניתוח סיטואציות אסטרטגיות בהן הייתה נתונה ישראל ודרכי התנהלותם של מדינות ערב בקונפליקטים אלה , אנסה לבחון האם אופן קבלת ההחלטות של מדינות ערב הושפע מקיומו של איום גרעיני ישראלי עד כדי מיתון החלטות התקפיות וביטול תכניות מבצעיות כאלה ואחרות. אם אמצא כי החלטותיהם האסטרטגיות של מדינות ערב מותנו או החלטות שהתגבשו לאור איום הגרעין הישראלי הרי שמדיניות הביטחון הישראלית בעידן הגרעין השיגה את מטרתה.  על פי הסברו של שלמה אהרונסון האיום הגרעיני הישראלי המובלע הגביל את ההתקפה המצרית בשנת 1973 , וכי יזמת השלום של סאדת נבעה , לפחות חלקית , מן ההכרה , שלפיה אם יש בידי ישראל נשק גרעיני לא יהיה אפשר להשמידה במלחמה. ישנם הסברים המצודדים דווקא בגישות אחרות , על כן   על ידי הסברים וניתוחים של מומחים  כאלה ואחרים בתחום מדיניות הביטחון והגרעין אבחן במחקר את מידת השגת המטרה במדיניות הגרעין של ישראל.