1 .            פדרו אלמודובר הוא ללא ספק אחד מיוצרי הקולנוע החשובים והיחודיים בזמננו. זאת, הגם שהתחיל לזכות להכרה ולהערכה רק לאחר סרטו הארוך השביעי, "נשים על סף התמוטטות עצבים" (1988), שמונה שנים לאחר סרטו הארון הראשון (Smith, 163). למרות שהסרט שקדם לו, "חוק התשוקה", זכה להתעלמות מסויימת כשלא נכנס לרשימת המועמדים לפרס הקולנוע הספרדי, הרי שהוא הקנה לאלמודובר לראשונה את התואר "אוטר" בפי המבקרים, משום שהוא נחשב לסרטו האישי הראשון (Arroyo, 108). ראוי לזכור, כי גם הסרטים עליהם דיבר אלכסנדר אסטרק מהוגי תיאוריית ה"אוטר", היו סרטים שחמקו מעיני המבקרים בזמנם (Astruc, 17). יצירתו של אלמודובר ניתנת לחלוקה לשלוש תקופות: התקופה ה"מחתרתית" (תחילת שנות ה-80': "פפי, לוסי, בום ונערות אחרות", "לאברינטו"), התקופה בה עבד עבור מפיקים חיצוניים (אמצע שנות ה-80': "הרגלים מגונים", "מה עשיתי שזה מגיע לי?", "מטאדור") והתקופה בה יצר במסגרת החברה העצמאית שהקים (מ"חוק התשוקה" ב1987- ואילך).