אחרי הזעזועים הגלובליים של 1989-1990 קיבל המושג אירופה משמעות חדשה – ישנה: אירופה של השנים האחרונות מחקה את מסך הברזל שעבר בתוכה וחזרה מקץ יובל לממדים הגיאוגרפיים וההיסטוריים המסורתיים שלה, בעוד היא חותרת למסגרת-על מסוג חדש.  השפעתו של האיחוד האירופי על סוגיות עולמיות הולכת וגוברת בהתמדה. תהליך האינטגרציה, השקת היורו והפיתוח המתמשך של מדיניות חוץ וביטחון משותפת, מעניקים לאיחוד האירופי מעמד דיפלומטי ומדיני התואם את עוצמתו הכלכלית והמסחרית. כשותף הסחר הגדול ביותר של העולם, האיחוד האירופי נחוש גם להבטיח את היותו מתחרה (כלכלי) במישור הבינלאומי, תוך כדי קידום מסחר גלובלי באמצעות ליברליזציה של חוקי הסחר העולמיים. השינויים הכלכליים והמדיניים בעולם חייבו את האיחוד האירופי לסגל בהתמדה את מדיניות החוץ שלו ואת סולם העדיפויות שלו בהתאם אליהם. האיחוד עשה זאת באמצעות הרחבתם והעמקתם של קשריו עם שותפיו, תוך שילוב מימדים כלכליים, מסחריים ומדיניים, במערכות יחסים אלה. כיום יכול האיחוד האירופי לסמוך על מגוון של שותפויות בין-אזוריות והסכמי שיתוף פעולה עם מדינות בכל חמש היבשות.
האיחוד האירופי הינו גוש כלכלי המקיף את 15 המדינות החשובות במערב אירופה: אוסטריה, איטליה, אירלנד, בלגיה, בריטניה, גרמניה, דנמרק, הולנד, יוון, לוקסמבורג, ספרד, פורטוגל, פינלנד, צרפת ושבדיה. האיחוד, שהוקם בשנת 1992 על בסיס הסכם "מאסטריכט", מבוסס על שלושה עמודי תווך מרכזיים: "הקהילה הכלכלית האירופית", מדיניות חוץ וביטחון משותפת ומדיניות חברתית משותפת (דפני, 2000: 49). בתאריך
1 6.4.03 חתמו 10 מועמדות להצטרפות לאיחוד האירופי, בטקס פומבי באתונה, על הסכם ההצטרפות לאיחוד. המדינות המועמדות רשאיות להשתתף כמשקיפות בכל הדיונים המתקיימים במוסדות האיחוד האירופי, ללא זכות הצבעה, וזאת עד לתאריך כניסתן לאיחוד באופן מלא, הצפוי למאי 2004. קיומו של האיחוד האירופי מושתת במידה מוחלטת על קבלה בלא תנאי של עקרונות הדמוקרטיה, הכוללים דגש מיוחד על כיבוד זכויות האדם וחירויות הפרט. מדינות המבקשות להצטרף לאיחוד – נדרשות להוכיח לאורך שנים את מחויבותן לעקרונות אלה, בצד מילוין של דרישות כלכליות, המהוות תנאי בפני עצמו לחברות באיחוד (ישי, 2001:
5 ).
למרות שמדינות האיחוד האירופי מנהלות מדיניות חוץ וביטחון שאינה אחידה, הרי שהאיחוד האירופי, כמסגרת אינטגרטיבית אחת, מנסה להפעיל וליישם מסגרת של מדיניות חוץ וביטחון משותפת, אשר תופעל ותופנה כלפי המדינות שאינן חברות באיחוד האירופי. אחת ממדינות אלו היא מדינת ישראל, אשר עמה מקיים האיחוד האירופי מערכת ענפה של יחסים כלכליים, טכנולוגיים וגם יחסים מדיניים.
במערכת היחסים המדיניים בין האיחוד האירופי למדינת ישראל, עבודה זו בחרה להתמקד. העבודה תתמקד במערכת היחסים המדיניים של האיחוד עם ישראל, תוך שימת דגש על שורה של פרמטרים הנוגעים ומשפיעים על מערכת יחסים זו, בראשם ניתן לציין את מעורבות הערבים ביחסים, מעורבותה של ארה"ב, היחסים הכלכליים והטכנולוגיים בין הצדדים, נקודות שיתוף הפעולה והמחלוקת העיקריות בין הצדדים והמדינות העיקריות באיחוד האירופי, המשפיעות על היחסים בין הצדדים.
לשם כך העבודה תחולק למספר חלקים עיקריים. בראשיתה של העבודה יוצג רקע כללי אודות מוצא היחסים בין הצדדים, ומעמדו וחשיבותו של הסכם האסוציאציה שנחתם בין הצדדים ב-1995 ושאושרר מספר שנים מאוחר יותר, בשנת 2000. לאחר עמידה על היבטים אלו, תחל סקירה נרחבת של היחסים המדיניים בין הצדדים, זאת מבלי לזנוח את חשיבות היחסים הכלכליים בין הצדדים.
העבודה תציג באופן כללי את היחסים בין הצדדים במהלך השנים האחרונות (מ-1995
והילך), תוך עמידה על הסכמים מרכזיים שנחתמו בין הצדדים ונקודות זמן מרכזיות במסגרתן של יחסים אלו. העבודה תבחן את הנקודות המרכזיות המשפיעות ונוגעות ליחסים בין הצדדים, תוך התמקדות בארבע נקודות בולטות: האיחוד האירופי וארה"ב, התפישה הניאו-קולוניאליסטית של ישראל בעיני האיחוד, מעורבות מדינות ערב והיבטי זכויות האדם בשטחים בעיני האיחוד. לאחר מכן תוצג המסגרת הטכנולוגית והמדעית לשיתוף הפעולה בין הצדדים, כשלאחריה תוצג נקודת מבט למסגרת היחסים העתידית האפשרית בין הצדדים.
השאלה והמטרה שינחו עבודה זו יהיו בחינת, הבנת והצגת, הגורמים והאינטרסים אשר מעצבים ומשפיעים על מדיניות החוץ של האיחוד האירופי, בהקשרה של מדינת ישראל.