מטרת עבודה זו היא אומנם להציג ולבחון את המדינה האידיאלית על-פי אפלטון, אך לפני שתוצג משנתו של אפלטון בנוגע למדינה, רצוי ואף צריך לומר ולהציג מספר מילים על מי שנחשב כרבו ומורו של אפלטון, והכוונה לסוקרטס.
סוקרטס נולד בשנת 470 לפנה"ס בעיר אתונה, לאביו סופורוניסקוס הפסל ואימו המיילדת פיינארטי.
בשנת 399 לפנה"ס, אניטוס, אחד מן המושלים החדשים באתונה, העליל עליו, העמידו למשפט והוציאו להורג באשמת כפירה וקלקול בני הנעורים.
הרעיון המרכזי אצל סוקרטס היה, שעיקרו של האדם היא נשמתו המופקדת בידי האל, ואת נשמתו עליו לטהר ולזקק בחיי עולם זה, עד שתהא ראויה לקונה.
מדבריו של אפלטון הנוגעים לסוקרטס, ניתן להבין שסוקרטס היה בעל אישיות מוסרית המשפיעה על האופי והמעשים של בני האדם. סוקרטס נתפס כאחד שנגע בליבם של בני האדם והראה להם שיש דרך טובה יותר מזו שבחרו ללכת בה עד עתה, ועורר בהם את השאיפה לשנות את דרכיהם – שיקול מעשים על-פי הכללים של הדעת (סוקרטס ומשנתו, 1963: 7). דרכו של סוקרטס גרמה לו גם להיתפס כסכסכן ומעורר ויכוחים, המנסה לפגוע בערכיי החיים המקובלים, דרך שכפי שראינו הייתה בעוכריו ואף הביאה בסופו של דבר להוצאתו להורג (סוקרטס ומשנתו, 1963: 7). סוקרטס יצר את חכמת ההיגיון וניסה להעבירה בתחילה למדינאים. המדינאים הם הממונים על בני האדם מטעמו של הציבור, ובעלי השפעה מסוימת בייחוד בחברה הדמוקרטית, על הטוב והראוי, ועל הצדק והעוול.
במדינאים סוקרטס מצא בדאים סתם, ופנה לאחר מכן לכיוון המשוררים שגם הם מדריכי העם, אם כי לא באופן רשמי, ונוטים להשתמש במילים הנוגעות בטוב ובתכלית החיים. גם במשוררים הוא לא מצא חוכמה. בפועלים, העובדים מתוך בקיאות במלאכתם, שהם העם עצמו, הוא מצא מעין חוכמה. החוכמה שסוקרטס מצא הייתה למעשה הידיעה המקצועית בלבד (סוקרטס ומשנתו,
1 963: 8). החוכמה על-פי סוקרטס היא חכמת החיים. בחכמת החיים המדובר בעשיית חשבון נפש וזיקוק הנשמה, כשזיקוק הנשמה יסודה בזיקוק המחשבה.
אין אופי מוסרי בלי מושגים ברורים, ומושג ברור הוא מושג שמסכים עם עצמו בכל שעה ובכל תנאי. הצדק אינו שונה ממקרה למקרה, ועומד איתן בכל המקרים השונים.
זהו מקור הדיאלקטיקה של סוקרטס. דיאלקטיקה היא חכמת השיחה שהייתה דרכו של סוקרטס. דיאלקטיקה היא עוזרתה הנאמנה של הפילוסופיה והיא חכמת זיקוק הנשמה (סוקרטס ומשנתו,
1 963: 9).
גישה זו שואפת לקיים מושגים ברורים והיא בעלת חשיבות גם בנוגע למוסר מעשי. בעל אופי מוסרי חי את חייו לפי חשבון נפשי עמוק ולא על-פי דרישות השעה בלבד. היסוד בהיגיון על-פי סוקרטס הוא הדרישה לזיקוקו של המוסר המעשי. התפיסה החושנית, בניגוד למחשבה השכלית, היא רגעית וברת חלוף (סוקרטס ומשנתו, 1963: 10).
חשוב לציין שסוקרטס אינו קורא לצעירים למרוד כנגד המוסר המקובל, אלא לקבלו בכוח עצמם. האדם הוא מוסרי כשהוא נותן הוראות וקובע מסורת לעצמו, ולא בתוקף הוראות שניתנות לו על-ידי אחרים או כתוצאה ממסורת מסוימת אחריה הוא נגרר.
כאמור, על מנת להבין את תורתו של אפלטון, ובעיקר את התייחסותו למדינה, צריך היה להבין את משנתו של סוקרטס, וזאת למרות שמה שידוע לנו על סוקרטס נובע מכתבי אפלטון השונים.