מבוא
המזרח התיכון, כפי שהוא מוכר לנו כיום, צמח מתוך ההחלטות שהתקבלו על ידי מעצמות הברית במהלך מלחמת העולם הראשונה ואחריה.
הייתה זו תקופה שבה עיצבו באירופה את ארצות המזרח התיכון ואת גבולותיהן. עיראק, ומי שקרויה היום ירדן, למשל, הן המצאות בריטיות, קווים שנמתחו על מפה ריקה על ידי פוליטיקאים בריטיים בתום מלחמת העולם הראשונה. הגבולות של סעודיה, כווית ועיראק, הותוו על ידי פקיד אזרחי בריטי ואילו הגבולות שבין המוסלמים לנוצרים בסוריה-לבנון הותוו על ידי צרפת.
המעצמות האירופיות האמינו באותה תקופה, שיש ביכולתן לשנות את מבני היסוד הפוליטיים הקיימים באסיה המוסלמית. הבסיס לחיים הפוליטיים במזרח התיכון – הדת – נדחה על ידי הרוסים, שהציעו במקומו קומוניזם, ועל ידי הבריטים שהציעו לאומיות או מלוכה שושלתית. הממשלה הצרפתית, שדווקא כן הייתה מוכנה לאפשר לדת, במזרח התיכון, להוות בסיס פוליטי – ואפילו בסיס לפוליטיקה שלה – צידדה בכת אחת נגד האחרות.
לאורך המאה ה-19, נמנעו מעצמות המערב, באופן עקרוני וככל שיכלו, מליישם את עליונותן הצבאית כלפי האימפריה העות'מאנית. העולם הדיפלומטי האירופי פעל לאורך המאה ה-19 מתוך ההנחה, שניסיון חד צדדי לקידום אינטרסים של אחת המעצמות, על חשבון העות'מאנים, עלול להביא למלחמה אירופית בין-מעצמתית. יציאתה של האימפריה העות'מאנית למלחמה בצד "מעצמות המרכז" חרצה את גורלה.
מלחמת העולם הראשונה הגבירה לעין שיעור את חשיבותו האסטרטגית של המזרח התיכון, בעיני מעצמות המערב (בעיקר בריטניה וצרפת), משתי סיבות עיקריות: שליטה על נתיבי המים האסטרטגיים שבו, ובראשם מצרי הדרדנלים, וחשיבותו של הנפט המזרח תיכוני לצד חומרי גלם וחקלאות נוספים, דוגמת כותנה.
החשיבות של המזרח התיכון לבריטניה וצרפת הביאה אותן לנקוט במדיניות, שהייתה אמורה להבטיח את מימוש האינטרסים שלהן באזור. בשלב הראשון מדובר היה בכיבוש אותם אזורים בהן היה להן עניין, כשהשלב השני דיבר על סוג ואופי השלטון שיבוסס באותם אזורים. כל אחת מן המעצמות סימנה לעצמה את אותם האזורים, אשר מבחינתה היו בעלי עניין וחשיבות רבה, ושבהם היא מעוניינת לשלוט.
הבעיה הייתה שלעתים האינטרסים שלהן התנגשו האחד בשני, והתנגשו עם שאיפות מקומיות של תושבי אותם אזורים. המעצמות הבינו שהדרך לפתור את המחלוקות העיקריות ביניהן, וגם לנסות ולהגיע להבנות עם הגורמים המקומיים, היא באמצעות שורה של הסכמים, חוזים, הבנות והצהרות, שנועדו להבטיח את שליטתן באותם אזורים. הרעיון בדבר משטר אחיד או משטר כל מזרח-תיכוני אחר, תחת חסות אחת מן המעצמות נגנז, מאחר והברית בין המעצמות, לצד המאמץ המלחמתי המשותף, אילצו את חלוקתו המדינית של האזור.
בין השנים 1916 מועד הסכם סייקס-פיקו, לחוזה סוור בשנת 1920, המעצמות אכן הגיעו ביניהן להבנות הנדרשות מבחינתן. לאחר כיבושי האזורים הרלוונטיים, המעצמות הביאו את האינטרסים שלהן לידי מימוש, באמצעות אותן הבנות. העבודה תעסוק בתקופת הזמן הנ"ל, בה באו לידי ביטוי האינטרסים העיקריים של המעצמות באזור, באמצעותן של אותן הבנות. נקודת המוצא בשנת 1916 נובעת מחילופי השלטון שהתרחשו בבריטניה באותה שנה – עלייתו לשלטון של לויד ג'ורג', ושינוי בתפישה הבריטית לגבי המזרח התיכון, מכאן והילך (מנקודת זמן זו, בריטניה מתחילה לראות בנוכחות מעצמות זרות נוספות במזרח התיכון כאסון).
התבוננות רחבה בהסכמים ובחוזים שנחתמו באותו פרק זמן, לצד ההצהרות וההבנות אליהן הגיעו המעצמות ובהן היו מעורבות, תאפשר לנו לעמוד על האינטרסים העיקריים של המעצמות ולהבין את המניעים המסתתרים מאחוריהם באזור. העבודה בנויה למעשה משני חלקים מרכזיים, אם כי היא בנויה באופן כרונולוגי. חלק אחד מציג את הפאן הצבאי באותה תקופה ומנסה להציג ולהראות מה היו מניעי המעצמות והאינטרסים שלהם, שבאו לידי ביטוי בתמיכה במרד הערבי ובכיבוש ארץ ישראל וסוריה. החלק השני מנסה להראות את תהליכי המשא ומתן, הנימוקים, השיקולים ודעות המעצמות, כפי שהתבטאו בחתימה על הסכמים וחוזים שונים, דוגמת הסכם סייקס-פיקו, חוזה ורסאי, חוזה סוור ועוד.