תקציר ערש דוויי / מאת אמילי דיקנסון אמילי דיקנסון נחשבת ספרת "קאנונית" בדומה ליוצרות אחרות כמו וירג'ינה וולף או טילי אולסון : טילי אולסן, אמריקנית שגדלה למשפחה ענייה באמריקה של שנות השפל הגדול מבחינה תיאורטית תיאורית, התופעה היא של נשים יוצרות כותבות שמעמדן היה בחיק המשפחה והבית , ספרות נשים והאישה כסופרת/משוררת. הכוחות הכלכליים, החברתיים, המשפחתיים, והפנימיים ההופכים את הרצון להיות אישה – יוצרת למשימה בלתי אפשרית, מאיימים להשחית ולהחניק את האימפולס היצירתי של הפנימיות: "תמיד מעוררת על ידי הרצון לכתיבה, תמיד בלי סיפוק", הדברים שקראו לכתיבה, "רתחו, העלו בועות, צעקו, מילאו אותי בדמויות" – כל אלו נדמו. בתנאי החיים הקשים, "כל הפרעה השתיקה אותי" ," "הטביעה אינה כה מעוררת רחמים כמו הניסיון לשוב ולצוף"  (מכתביה של אמילי דיקנסון) . שירתה שנכתבה באמצע המאה 19 פונה במהותה ונשמתה לקורא של אמצע וסוף המאה 20, הן במבנה המודרני הבועט במוסכמות השיריות הנוקשות והן בנושאים שהם – שירת היחיד.
שירה מודרנית פירושה סוג שירה, סגנון ודרך כתיבה מיוחדת כמו: פתיחות, גמישות  בנושאי השיר ומבנה השיר. לכן, השיר המודרני עיקרו – שיר לירי. שיר רגשי, חווייתי, המתאר ומביע תחושות נפשיות. ליריקה, מושג יווני המתאר את השירה "כמוסיקה של הנשמה".
יצירותיה של אמילי דיקינסון התפרסמה רק אחרי מותה. כאחת ששתקה שנים רבות – שתיקות אלו אינן מקריות כי הכוח ליצור לא היה חופשי דיו . השירה של אמילי דיקנסון מבטאה שירה מודרנית כי השיר המודרני בועט בכל המוסכמות. השירה שלה היא ביטוי לתקופה ששימרה מוסכמות חברתיות שבאו לידי ביטוי באומנות בכלל לא רק בשירה ואילו שיריה מביעים את געגועי האדם, הפרט במרכז השירה והוא משקף מצבי נפש שהם מעבר לזמן ותקופה – לאדם באשר הוא אדם .