מבוא
ב-30 בספטמבר 2000 נערכה שורה של הפגנות ביישובים ערבים, כמחאה על ביקורו של אריאל שרון ברחבת מסגד "אל-אקצא", ימים ספורים קודם לכן. ביקור שרון בא על רקע תקופה ארוכה של מסע שהובילה התנועה האסלאמית בקרב הערבים בישראל, שכותרתו הייתה "אל-אקצא בסכנה", בו נטען בין השאר כי חפירות ארכיאולוגיות מתבצעות מתחת למסגדים, במטרה לגרום להתמוטטותם בעת רעידת אדמה.
כחודש מאוחר יותר, ב-29 באוקטובר, עם סיומה של תפילת הבוקר בחרם אל-שריף, יצאו מתפללים ערביים לרגום באבנים מתפללים יהודים ברחבת הכותל, ולתקוף שוטרים באבנים ובבקבוקי תבערה. השוטרים נאלצו להשתמש בכוח לפיזור ההמון. עשרות שוטרים נפצעו. שבעה פלשתינים נהרגו ועשרות מהם נפצעו. ארוע זה הצית שרשרת ארועים אלימים ברחבי השטחים ובקרב ערבים מוסלמים ישראלים, תחת הסיסמא: "להציל את מסגד אל-אקצא", כשכוונתם להציל את המסגד מסכנת הרס ע"י ממשלת ישראל.
מהומות אלו היוו למעשה את פריצתה של האינתיפאדה השנייה, המוכרת בשם "אינתיפאדת אל-אקצא" (גאנם ואוסצקי-לזר, 2001).
מבלי להיכנס לדיון ולוויכוח בין אלו שקבעו כי המהומות יהיו אפיזודה חולפת לבין אלו שסברו שמדובר במאבק מתמשך, ובין אלו שטענו כי כוחות הביטחון הופתעו מההתפתחויות לבין אלו שסברו כי כוחות הביטחון היו ערוכים לכך, הרי שלאינתיפאדה היו מספר השלכות ברורות על פני השטח. היא הביאה לנסיגה בתהליך השלום ולאובדן האמון בין הצדדים, היא לוותה במספרי הרוגים ופצועים רבים משני הצדדים ואלימות מתמשכת, היא גרמה לפגיעה במצב הכלכלי של שני הצדדים ועוד. עם סיטואציה זו, מדינת ישראל נדרשה להתמודד בשנית.
לרשותה של מדינת ישראל עמדו שתי אפשרויות להתמודדות זו: להתייחס למהומות ולמאורעות כמלחמה כוללת או כאל עימות מוגבל.
התייחסות למאורעות כאל מלחמה כוללת פרושה העברת כוחות רבים לאזור ושימוש במלוא עוצמתה של המדינה, על מנת לכבוש את שטחי הרשות ולהביאה לקיצה. מלחמה שכזו הייתה מביאה להרוגים ופצועים רבים משני הצדדים, נזק רב לרכוש ופגיעה קשה במדינת ישראל במישור המדיני, מצד העולם המערבי ומדינות ערב ואף לידי הסלמת המאורעות. לכך יש להוסיף את העובדה כי המאורעות זכו לסיקור תקשורתי נרחב, שהגביל עוד יותר את האפשרות לשימוש ניכר בכוח, לאור העובדה שחלק ניכר מן המאבק הינו על דעת הקהל העולמית.
מדינת ישראל הכירה באילוצים העומדים מולה, ובחרה להתייחס למאורעות הנוכחיים כאל עימות מוגבל. להכרה במאורעות כעימות מוגבל יש משמעות בולטת. מדובר בחוסר היכולת והאפשרות של מדינת ישראל להשתמש במלוא עוצמתה ובמלוא היקף כוחותיה להביא את האינתיפאדה לקיצה, לאור שורת המגבלות העומדות מולה.
חוסר יכולת זו פרושה שהמדינה מכירה בעובדה כי מדובר בעימות שיימשך פרק זמן ניכר ולא יסתיים על נקלה, וכי עליה לנקוט באמצעים מיוחדים אם ברצונה לצאת מן העימות כשידה על העליונה. מדובר באמצעים כגון לחימה פסיכולוגית, שימוש בטכנולוגיה מתקדמת לצמצום מספר הנפגעים בקרב האזרחים וכוחות הביטחון, שיפור יכולות המודיעין על מנת להיערך נכונה למצב ולמנוע התפרצויות אלימות כנגד המדינה ואזרחיה, שימוש באמצעי הרתעה למיניהם ועוד.
זו הייתה הסיטואציה עמה מדינת ישראל נאלצה להתמודד. על מנת להתמודד עמה, תוך הכרה והתחשבות במגבלותיה, מדינת ישראל החלה להשתמש בשורה של גורמים ואמצעים להתמודדות עם המאורעות. בכך תעסוק עבודה זו. העבודה תבחן ברמה התיאורטית את העימות המוגבל על המשמעויות הטמונות בו, המגבלות המלוות אותו והאמצעים הנדרשים להינקט על מנת לנצח במסגרתו. דגש יושם גם על תורת ההרתעה כאמצעי להתמודדות עם הסיטואציה הנוכחית. לאחר הצגת הרמה התיאורטית, תתבצע בחינה של אותה מסגרת, על אינתיפאדת אל-אקצא כעימות מוגבל, על מנת ללמוד אודות הסיבות לכך שהיא נחשבת לעימות מוגבל, על המגבלות המוטלות על כוחות הביטחון במסגרתה, ועל האמצעים והגורמים בהם כוחות הביטחון נוקטים, לצורך ההתמודדות עם האינתיפאדה הנוכחית והניסיונות להכריעה.
  לאור הדברים הנ"ל, את מסגרתה של עבודה זו תנחה השאלה הבאה:
שאלת המחקר: מהם מאפייניה של אינתיפאדת אל-אקצא כעימות מוגבל, ומהם האמצעים, השיקולים והמגבלות, המנחים ומובילים את כוחות הביטחון בבואם לנסות ולהשיג הכרעה בעימות זה? חובה לזכור ולקחת בחשבון כי  מדובר בנקודת המבט הישראלית בלבד.