מבוא
"אישה לא נולדת אישה, אישה נעשית אישה".
(סימון דה בובאר, המין השני) ההבטחות שהביא עמו המודרניזם באשר להתפתחות החברתית, לכיבוד זכויות אדם ולערכים, התנפצו במציאות מפלה ובלתי סובלנית בעליל(קרמפף, 1998 ; אופיר, 1996).
למן הרגע שהאוניברסליות, ההפשטה והאוטונומיה אשר אפיינו את אורח החשיבה המודרניסטי נפלו, נפער סדק רחב שאיפשר לרוחות חדשות לחדור לתוכו. בין היתר מדובר בהכרה כי לג'נדר ולמין יש משמעויות פוליטיות ומטאפוריות, בהנחה כי חיינו מעוצבים על ידי "תיאוריות" ו"היסטוריות" מתחרות, ובהכרה כי הקביעות הבסיסיות בדבר מהות ה"גבריות" וה"נשיות" הן חלק בלתי נפרד מהטרור המטאפיסי הישן.
הן לטענתם של הפמיניזם העכשווי והן של הפוסטמודרניזם, מהפאן התרבותי והפילוסופי שלו, הקיפוח עדיין קיים, אם כי בלתי אפשרי ולא הוגן יהיה להתעלם מכיברת הדרך הארוכה והחשובה שנעשתה עד היום.
בעבודה זו, הדנה בפמיניזם ובפוסטמודרניזם, אנסה להגדיר את שני המונחים ולאפיינם, ולבחון את שורשי הדמיון בין שתי התנועות, אשר הביאו לקשר ואף לשיתוף פעולה המקבל ממד של מעין "ברית" ביניהן.
הפוסטמודרניזם והפמיניזם דומים במושגים כלליים – שניהם מבקרים את אופני הייצוג של המציאות בתרבות המערבית. שניהם שוללים את ההגמוניה התרבותית המערבית, הפטריאכלית והסקסיסטית, וקוראים לריבוד ה"אחרות" ולפלורליזם(לביא,
1 998).
שתי התנועות מגלות חוסר אמון מובהק כלפי מוסד "הפילוסופיה" כמכשיר של הבנה ותיקון בעולם, ומבקשות לפתח פרדיגמות שעיקרן "ביקורת ללא פילוסופיה", ובמילים אחרות – שיח.
לפמיניזם ולפוסטמודרניזם אסטרטגיה משותפת בעיסוק בשאלת המלחמה בשיח ההגמוני או בטקסט ההגמוני הגברי והמטאפיסטי, בתרבות.
החיפוש אחר הסרת המחסומים הכלליים הבולמים את אפשרויות התפיסה והניסוח של פעולתם היומיומית של יחסי הידע/כוח הינו מנוע מרכזי המחולל את הדינאמיקה של הפמיניזם והפוסטמודרניזם ביחד ובנפרד(מק'לארן, 1999).
בדיוננו בשיתוף הפעולה בין השתיים, לא נתעלם מהקשיים הכרוכים בעבודה המשותפת, וננסה להצביע על ההבדלים ביניהן המבססים את קרקע המחלוקות ביניהן, ועל הדרכים לגישור הפערים ולמציאת "שביל הזהב" שיאפשר המשך פעילות פורייה שתביא לאימפקט הרצוי. דהיינו, שימת קץ לעידן הראייה והחשיבה הדיכוטומית של תפיסת האישה בכל מישורי החיים רק על בסיס ניגודו של הגבר, על כל המשתמע מכך, והעלאת התביעה להכרה ברב-גוניות, בשונות וב"אחרות" של הנשים, ולהכיר בהן לא רק ביחס לגבר, אלא בפני עצמן, ואף בקרב הנשים, לבסס הכרה ברב-גוניות דלהלן – על בסיסים כגון העדפה מינית, אתניות, לאומיות, תרבות ומעמד(רם, 1994).