עם תום מלחמת ששת הימים ניצבה מדינת ישראל בפני מציאות חדשה לחלוטין-מצב הרוח הלאומי עבר תפנית דרמטית ממצב שלפרנויה קיומית ופחד משואה שנייה לתחושת אופוריה ושכרון כוח, קווי הגבול התארכו באורח משמעותי,חל גידול עצום בשטח המדינה ונוסף עומק אסטרטגי.שינויים מהותיים אלו שחלו בנתוניה האסטרטגיים של המדינה לאחר ניצחון ששת הימים הצריכו גיבוש תפיסת ביטחון חדשה להגנה על מדינת ישראל ככלל ועל חזית הדרום בפרט. בעבודת המחקר שלי ביקשתי לבחון את גיבושה,ביצועה ועמידתה במבחן המציאות של תפיסה זו תוך שימת דגש על חזית הדרום בין המלחמות (ששת הימים עד יום כיפור) ובמיוחד ביצורי קו  בר-לב כהתגלמות אותה תפיסה (הגנה נייחת ולא ניידת). מתפיסת הביטחון החדשה ובעיקר מדרך גיבושה ניתן ללמוד רבות על שאלות עקרוניות וחשובות:
האם מקבלי ההחלטות בקרב ההנהגה הישראלית מגלים די פתיחות לשינויים ויכולים להתאים את החלטותיהם למציאות מתחלפת?
מה צריכים להיות יחסי הגומלין בין שיקולים מדיניים וצבאיים בהחלטות בעלות אופי צבאי? בראשית העבודה  הצגתי את הרקע הרלוונטי למצב שנוצר,לאחר מכן ניגשתי לבחינתה של תפיסת הביטחון החדשה ודרך גיבושה ברמה התיאורטית והמעשית כאחד, ולבסוף תיארתי ברצף כרונולוגי את מבחניה האמפיריים של אותה תפיסה עד לקריסתה המוחלטת.