תוכן העניינים
מבוא                                                                                                                                          3
הגדרת הטרור                                                                                                                                         6
אסטרטגית המאבק הפלסטינית: מטרות לטווח הקצר והארוך             10 ספט' 93 – נוב' 95 – מחתימת הסכמי אוסלו ועד לרצח רבין ז"ל    19
נוב'
1 995 – יוני 1996 – ממשלת ישראל בהנהגת שמעון פרס        23
יוני
1 996 – יולי 1999 – ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו
5 אירועי מנהרת הכותל                                                                                                                              26
יולי 99
– מרץ 2001 – ממשלת ישראל בראשות אהוד ברק                 30 אינתיפאדת אלאקצא – ספט' 2000                                                                                            32
השלכות הנסיגה מלבנון                                                                                                                         34
מרץ
2 001 –  ממשלות ישראל בראשות אריאל שרון                                    36
מפת הדרכים                                                                                                                                                 36
טרור המתאבדים וההחלטה על בניית גדר ההפרדה                                                        38
תוכנית ההתנקות                                                                                                                                       40 תוכנית ההתנתקות בעיני הפלשתינאים                                                                                      41
מאזן הישגי אינתיפאדת אלאקצא בעיני הפלסטינים עצמם                                           42
סיכום                                                                                                                                                                                44
ביבליוגרפיה                                                                                                                                               46
הערות                                                                                                                                                              49
1 . מבוא
בספטמבר 1993 נחתמה על מדשאות הבית הלבן בוושינגטון הצהרת העקרונות המשותפת לישראל ולאש"ף (כנציג העם הפלשתיני).
במסגרת ההסכם, הכריזו הצדדים על הכרה הדדית, קיבלו על עצמם מחויבות לפתור את הסכסוך הממושך בין שני העמים בדרכי שלום, תוך הימנעות מאלימות ומעשי טרור, ונקבעו בו לוחות זמנים למו"מ על הסכמי הביניים ועל הסכם הקבע. מאז חתימת ההסכם, ידעו היחסים בין ישראל לרשות הפלסטינית עליות ומורדות, שת"פ בטחוני וכלכלי, לצד פיגועים קשים, סגרים ותקופות ניתוק וקיפאון מדיני,  מעשי טרור בצד הישראלי (הטבח במערת המכפלה) ורצח ראש ממשלה ישראלי בידי מתנקש יהודי. לצד דחיות ועיכובים במו"מ היו גם כמה רגעי חסד של תקווה, בעיקר בעת חתימת הסכמי ביניים. יחד עם זאת, נאלצו ממשלות ישראל (שהתחלפו בממוצע מידי כשנתיים וחצי) להתקדם לאורך כל התקופה, ולנווט עצמן בתהליך המדיני (בין אם היו אלו ממשלות מפלגת העבודה או ממשלות ליכוד), כשבמקביל, פיגועי טרור ומעשי אלימות קשים היו עניין כמעט שגרתי. ביולי 2001, עם סיום תפקידו כשגריר ארה"ב בישראל, ולאחר עשרה חודשים של מעשי טרור בלתי פוסקים, התבטא מרטין אינדיק, דיפלומט מוכשר ומנוסה, בראיון לבן כספית מ"מעריב":
"אתם אולי לא מבינים את זה עדיין, אבל כשיתפזר הערפל יתברר לכם שניצחתם. פשוט ניצחתם. לעובדה שהפלשתינים קיבלו את המלצות מיטשל וטנט יש משמעות פשוטה: האינתיפאדה נגמרה. האלימות נמשכת אבל האינתיפאדה, כמלחמת עצמאות פלשתינית שנועדה להשיג מטרות באמצעים אלימים, נכשלה.
הפלשתינים איבדו את הציבור בישראל, קיבלו את שרון, הפסידו את הציבור האמריקני, החמיצו את קלינטון וקיבלו את ממשל בוש, שמתרכז – בגלל הנסיבות – בניסיון לנהל משבר ולא לפתור אותו.  הכלכלה שלהם נהרסה, התמיכה הבינלאומית בהם נחלשה, וכל זה בגלל האלימות. לכן, השורה התחתונה היא, שהאלימות לא משתלמת".
במרץ 2003, למעלה מ-3 שנים מאז דבריו של אינדיק, כשהטרור הפלסטינאי ששטף את ישראל הגיע למימדים חסרי תקדים, וזרע פחד ובהלה בישראל, כתב השר לשעבר בני בגין את הדברים הבאים: "הגיון הטרור הוא אכזרי ופשוט: הנעת ממשלות לשנות את עמדותיהן באמצעות הפחדת האזרחים. מכאן נובע סרגל המדידה שבעזרתו יש למדוד את יעילות הטרור. הציבור הישראלי וממשלותיו לימדו את ארגוני הטרור שהאלימות מקרבת אותם להשגת מטרותיהם, כי מול כוח – היהודים מתקפלים… במקרה של ישראל מדידה כזאת מביאה למסקנה אחת: הטרור של אש"ף וחמא"ס נגדנו, הוא פרויקט מוצלח במיוחד". באותו מאמר, כדי להסביר את טענתו כי "מול העמדה הערבית הנוקשה והיציבה, התקרבו והלכו עמדות הציבור בישראל וממשלותיו לחלק מעמדות אש"ף והחמא"ס", כתב בגין: "אין הסבר לתופעה זו נעוץ בהתקפי טוב-לב או בנכונות לפשרה בתגובה לידיעות על התרככות עמדות האויב.
סיבה אחת בלבד מסבירה את שינוי העמדות – לחץ הטרור. הרצון התמים "שיהיה כבר קצת שקט" הוכח כגורם רב-עוצמה של שחיקה. זוועות הרצח הפחידו והתישו את הציבור והניעו את ממשלות ישראל לנטוש את קווי היסוד שלהן. המרכיב העיקרי בעמדת ישראל הוא הנסיגה המתמדת מעמדותיה בנושאים החיוניים לעתידה. הטרור, כמו הפרסום ברדיו, עובד".
אז עם מי הצדק? האומנם האלימות והטרור אכן גררו נסיגה בעמדות הישראליות? האם אכן קצרו הישגים מדיניים? או שבפועל גם אם גררו שינויים במדיניות הישראלית, לא היו אלה שינויים או נסיגה בעמדות שאכן הניבו הישגים מדיניים של ממש? זו בעצם מטרתה של עבודה זו. שאלת המחקר תהיה אם כן: האם ככל שגבר הטרור הפלשתיני, כך נסוגה ישראל במו"מ ו/או שינתה את מדיניותה? וכן בירור שאלה נוספת המתעוררת מהשאלה הראשונה: במידה והטרור גרר שינוי במדיניות ובעמדות הישראליות, האם אכן הביא לפלסטינאים הישגים מדיניים ו/או היטיב את מצבם?
בעבודה זו התמקדתי בעשור הראשון שמאז חתימת הסכמי אוסלו: 1993-2003. השערת המחקר היא, שממשלות ישראל בתקופה זו, לא יכלו להישאר אדישות למעשי האלימות והטרור, ומדיניותן הושפעה מפעילות אלימה מהצד הפלסטיני.
החוקר סוגיה זו עשוי להיתקל בקשיים לא מעטים.
ההתמודדות הישראלית עם איומי הטרור הפלסטיני היא תהליך "חי" ועכשווי, וקיים קושי באיתור ספרות מקצועית רלוונטית, מה גם שהסוגיה הנדונה טרם נבדקה לעומקה. מעבר לכך, צעדים או שינויים במדיניות ישראלית מתפרשים באופן שונה ע"י גורמים שונים בזירה,  ומיוחסים לנסיבות ולאירועים שונים. כמו כן, ברור שלא ניתן להסתמך רק על התבטאויותיהם של מעצבי המדיניות, שהרי סביר כי מעצב המדיניות, הקברניט או המדינאי, לא יודה כי קיבל את החלטותיו תחת לחצי טרור או בעקבותיו. יתרה מזאת, כיצד ניתן כלל להוכיח כי שינוי במדיניות נבע מפיגועי טרור? כלום לא יתכן כי שינויים במדיניות החוץ נבעו כתוצאה של לחץ מדיני ממעצמות ושחקנים חשובים אחרים בזירה הבינ"ל? או שהוא פרי הבשלה של עמדות שונות בציבור? וכיו"ב. שאלות נוספות שצריכות להישאל הן כמובן מהו הטרור? כיצד ניתן להגדירו? מהי אסטרטגיית הטרור הפלשתינאית והאם יש כזו בנמצא כלל?
בעבודה זו אסתמך על ספרים שנכתבו בעשור האחרון, ובעיקר על מאמרים וסקירות שהופיעו וממשיכים להופיע בעיתונות הישראלית והזרה, כמו גם במאגרי נתונים המתעדכנים עפ"י ההתפתחויות בשטח.
כדי לענות על שאלות אלה ואחרות, אקיים תחילה דיון ממצה בהגדרת המושג טרור. אח"כ אבדוק האם אכן הפעילות הצבאית הפלסטינית היא בגדר פעילות טרוריסטית. מבחינת המתודולוגיה של העבודה, הרי שכדי לבחון את קיומם של מושגים כגון הישגים/הצלחה/כניעה/שינויים במדיניות, יש תחילה להגדיר ולהבין היטב מהם היעדים והמטרות של המאבק הפלסטיני: מהו מקומו של הטרור באסטרטגיה זו (והאם אכן קיימת אסטרטגיה אחודה ומוגדרת). אשר על כן, חלק חשוב בעבודה יכלול דיון מעמיק באסטרטגיית הטרור הפלשתינאית.  במהלך הכנת העבודה, התחוור לי כי קיימים בישראל בלבול והעדר הבנה נכונה של אסטרטגיית המאבק והטרור הפלסטיניים. זו הסיבה שבחרתי לערוך כבר בתחילת העבודה, ניתוח יסודי של אסטרטגיית הטרור הפלשתיני, בדגש על מטרותיו ויעדיו. את התקופה הנסקרת חילקתי לפי ממשלות ישראל השונות, בעיקר משום שלכל ממשלה (ובעיקר למי שעמדו בראשה), היו יעדים, קווי יסוד והרכב פוליטי שונה.
במסגרת זו התעכבתי על תהליכים משמעותיים שהייתה להם רלוונטיות לשאלות המחקר, הבאתי דוגמאות למקרים ואירועים משמעותיים, וניסיתי לנתח האם התגובה הישראלית הייתה בחזקת שינוי במדיניות, והאם בסיכומו של דבר ניתן לטעון באופן אובייקטיבי כי המדיניות הישראלית אכן שונתה בעקבות טרור והאמצעים האלימים שהופנו כלפי ישראל.
הבהרה: לאורך כל העבודה התמקדתי ככל שניתן בניסיון לתת מענה אקדמי ואמפירי לשאלות המחקר בלבד: האם ככל שגבר הטרור הפלשתיני, כך נסוגה ישראל במו"מ ו/או שינתה את מדיניותה, וכן האם הפיקו הפלסטינאים תועלת מדינית בשל השימוש בטרור. מלכתחילה ראיתי עצמי פטור מאזכור או סיקור של ההפרות הישראליות במהלך העשור 1993-2003 או לתאר או להעריך את חלקן של ממשלות ישראל והתנהלותן בסוגיות כגון הבנייה בשטחים, שחרור אסירים ביטחוניים וכיו"ב. אין עבודה זו מתיימרת כלל לבחון על מי מוטלת האחריות לקריסת הסכמי אוסלו או להחליט מי אשם יותר או מהו הפתרון הרצוי לסכסוך הדמים הזה.
לסיום חלק המבוא מוצא אני חובה נעימה להודות למר יורם שוויצר מומחה עולמי לטרור בינ"ל ממרכז יפה למחקרים אסטרטגיים שליד אוני' ת"א, ולאלוף (מיל.) יהושע שגיא, ראש אמ"ן לשעבר, על הסיוע, העצה הטובה וההערות הכה מועילות שנתנו במהלך המחקר והכנת העבודה.