מבוא
לשון התפילה היא לשון ליטורגית. ליטורגיה מופיעה בתרגום ה-70 והיא מקבילה למילה עבודה.
ליטורגיה= עבודת בית המקדש ועבודת הכהנים.
במרוצת השנים עברה על המילה גלגולי משמעויות והיא הועתקה מהפולחן החומרי לרוחני. לעובד= תפילה מכיוון שזו עבודה שבלב. בלשון התפילה היא נשארה מילה כפולחן, הליטורגיה הועבר לנוצרי ולאחרונה הונהג גם בבית הכנסת.
לשון התפילה שייכת לקטגוריה של לשון הדת.  כאשר שתי לשונות חיות אחת לצד  השנייה ישנם עירובים.
ההתערבות גרמה לשינויים בתחום התחביר, השיח והצורה. מחמת הזיקה המתפתחת בין מערכת לשונית אחת לשנייה. המגע בין הלשונות החיות בכפיפה אחת הוא מפגש של מהויות שוות במהותן. מגע הלשון הליטורגית בלשון הדיבור שונה ביסודו. הלשון הליטורגית עוברת בלשון תפילה ואינה משמשת בלשון הדיבור הרגיל. עמדתה של הלשון הליטורגית תהיה רפה מהלשון החיה אך מצד שני איתנה יותר. רפה מכיוון שביחס ללשון החיה , הלשון הליטורגית היא מהות סבילה, איתנה משום שבניגוד ללשון  הדיבור יש כללים של דיבור.
לשון הדיבור היא הלשון המשפיעה על הלשון הליטורגית ומטביעה את חותמה. התפילה עניינה היא פניית דיבור של האדם אל אלוהיו. המתפלל שופך את שיחו בפני האל ולכן היא צריכה להיות מובנת. מצד שני עצם הפנייה צריכה להיות בלשון נשגבה. לכן, נמצא תקבולות ופרוזה.
בתפילה ניתן למצוא מבנים ספרותיים ותחביריים הקרובים למקרא ואוצר מילים וצורות במסגרת תחבירית ומערכת זמנים האופייניים ללשון חז"ל. רוב החוקרים סוברים שאין לראות בלשון התפילה רובד עצמאי, אלא תוצאות של לשון חז"ל ולשון מקרא. רבין (תשמ"א) מציג את הבחינה הסוציולינגויסטית בתפילה. במצב של דיגלוסיה הלשון  הנמוכה שואלת מן הלשון הגבוהה. רבין הגדיר את לשון התפילה כלשון הפתוחה לגבי לשון המקרא. אל היסוד החז"לי אפשר לשלב כל מילה וצירוף בתוך לשון התפילה. המטבעות של הברכות וקטעי התפילה עשויים להכיל מילים מקראיות ואף שהמטבע עשוי להופיע בלשון התנאים, אין לראותו באותו רובד. היינמן סבור שיוצרי התפילות שאבו מטבעות לשון, צורות וסגנונות מהמקרא. הם בררו וסיגלו את הדברים למטרתם. הם לא חיקו את שירי המקרא חיקוי מדוייק אלא יצרו תפילות צנועות ופשוטות כאשר התנ"ך משמש כחיקוי למטבעות לשון. חזן סבור שהשימוש במקרא הוא ענייני לצורכי סגנון וליצירת קשר בין המקור המקראי לבין המעמד האקטואלי של הברכה. ישנו שימוש עדין ומאוזן מלשון חכמים . יש בסיס של אוצר מילים מקראי תוך חידושי צורה ותוך מעתקי משמע. מטבע של ברכה פעמים מנוסח מתוך לשון המקרא מתוך קשר לבריאה, והנהגת השם בעולם ופעמים כשהוא מנוסח בלשון חכמים כאשר מדובר על עשייה בפועל.
מיכאל ויצמן  דן ביחס של לשון התפילה ללשון המקרא. הוא מבחין בין תפילות היחיד לתפילות הציבור. בתפילות היחיד ניכר שימוש מלשון חז"ל. בתפילות הציבור אוצר המילים כמעט כולו מקראי.
(דודי, עפ"י הרצאתו בקורס "פרקים בלשון התפילה").
בעבודה זו בדקתי את הפעלים הנרדפים לפועל התפלל ותפוצתם ברבדי המקרא.
השתדלתי לתת הצגה מכל רבדי המקרא: קלאסית ומאוחרת (תורה, נביאים וכתובים)