תקציר קיים שינוי גדול מאוד בעמדת ישראל בנושא רמת הגולן, שינוי שהתרחש בתוך תקופה קצרה. נכון שחלקים ניכרים במפה הפוליטית הישראלית כגון: אנשי מר"צ והאגף היוני במפלגת העבודה, האמינו שפינוי הרמה הוא מחיר סביר עבור השגת הסכם שלום עם סוריה. המפתיע הוא שאישים שהיו מזוהים עם מרכז המפה הפוליטית ונתפסו כביטחוניסטים, כגון רבין ז"ל ומוטה גור ז"ל, נתנו ידם לעיסקה עם סוריה שבמסגרתה צה"ל יורד מרמת-הגולן. הרי קולו של רבין התומך בהישארות ברמת-הגולן עדיין מהדהד בכיכרות ערי ישראל.
סקרי דעת קהל מאמצע שנות ה- 90 הצביעו על כך שרוב הציבור מתנגד למהלך הזה.
בנוסף, אין שום לחץ אמריקני לפנות כליל את רמת-הגולן. מימשל קלינטון היה אחד הממשלים הנוחים ביותר לישראל, הנתון להשפעה יהודית לא מבוטלת. מה קרה? יש אפשרות להסביר את השינוי בהיעדר מיומנות ישראלית לנהל משא-ומתן, או ברצונו של רבין המזדקן לזכות בתהילה של עושה שלום. אני לא בטוח שאלה הסברים מספקים ולדעתי ההסבר נעוץ בתהליך אחר שהחל בראשית שנות התשעים.
לדעתו של אפרים ענבר, "אנו רואים תפיסת ביטחון חדשה המכתיבה את המהלכים המדיניים של מדינת ישראל היום" ואכן, עבודה זו נועדה לבדוק האם קיימת תפיסת ביטחון חדשה למדינת ישראל ואם כן, האם היא אכן קובעת את מדיניות החוץ הישראלית במשא-ומתן הישראלי – סורי לשלום משנת 1994
ואילך. לצורך כך אבחן בעבודתי את תפיסת הביטחון הישראלית בשנות השמונים (כלומר תפיסת הביטחון הישנה) ואת תפיסת הביטחון בשנות התשעים (כלומר תפיסת הביטחון החדשה). אבדוק האם היה שינוי בתפיסת הביטחון הישראלית. אם כן, אבדוק מהן הסיבות שגרמו למדינת ישראל לשנות את תפיסת הביטחון שלה. אבחן את ההבדלים בין התפיסות ואת הסיבות להבדלים. אנסה לבחון עד כמה הסיבות צריכות להפתיע לאור מדיניותה של ישראל בזירות האחרות ולבסוף אנסה להתמודד עם השאלה למה הדברים לא מתבצעים? כלומר, למה עדיין אין שלום עם סוריה?