תוכן-העניינים
מבוא
הצגת הבעיה המחקרית השערת המחקר הזכות לחינוך תרומתו של בית המשפט העליון לקידומה של הזכות לחינוך בישראל עיגון הזכות לחינוך במשפט הבינלאומי ובחוקות הזכות לחינוך בארה"ב ופסיקותיו של ביהמ"ש העליון הפדרלי בנושא סיכום ומסקנות רשימה ביבליוגרפית תקציר עד לשנים האחרונות היה היחס לזכויות החברתיות (אשר הזכות לחינוך היא אחת מהזכויות הנכללות במסגרתן) דומה ליחס הניתן לקרובים עניים שסמוכים לשולחן הזכויות האזרחיות האמידות. הן נתפסו בקרב רבים כהטבות סוציאליות הניתנות בחסד על ידי המדינה, ולא כזכויות אדם הנדרשות בזכות על ידי בעליהן. כפועל יוצא, הן לא עוגנו בחוקה הנרקמת במדינת ישראל ולא זכו לחסות תחת כנפי ההגנה החוקתית שהיא מספקת.  הדבר נכון לגבי כל השותפים לכתיבת החוקה בישראל. החל מהשותף "הרשמי", קרי המחוקק, שלא השכיל לקדמן עד כה. יעידו על כך למעלה מעשר הצעות חוק שהוגשו בעשור האחרון ולא זכו לעבור את מחסום הקריאה הראשונה. זה הדין בשותפים "הזוטרים" – אנשי הארגונים לקידום זכויות האדם בישראל וחברי האקדמיה המשפטית – שמשך שנים רבות לא ראו בהן זכויות הראויות למאבק, ולכן התעלמו מהן. וכך המצב ביחס לשותף הבכיר לכתיבת החוקה – בית המשפט העליון. בעוד הוא מפתח, בשורה ארוכה של פסקי דין, את מעמדן החוקתי של זכויות אזרחיות שלא נזכרו בחוקי היסוד, כגון: חופש הביטוי, חופש החוזים והזכות לשוויון, פיתוח הזכויות החברתיות נזנח, זאת אף שאין מתאים מהן למושג "כבוד האדם". המהפכה החוקתית של נשיא בית המשפט העליון, כבוד השופט אהרן ברק פסחה עליהן. בדרך זו נדחקו בישראל הזכויות החברתיות אל מחוץ לשיח זכויות האדם ונותרו בצלה ההולך ומתעצם של החוקה הישראלית הנרקמת. הצגת הבעיה המחקרית הבעיה המרכזית שברצוני לבחון היא: באיזו מידה תורם בית המשפט העליון לקידומה של הזכות לחינוך בישראל? בעבודה זו משמעות הזכות לחינוך היא זכותו של הפרט לקבל חינוך ושירותי חינוך מטעם המדינה ובמימונה. ברגע שאני מגדיר את הזכות לחינוך כ"זכות" של פלוני, אני מציב מן הצד השני את המדינה וטוען כי על המדינה מוטלת חובה לספק לתושביה הזכות דנן. יש לציין כי אני עוסק בבית המשפט העליון ביושבו כבית משפט גבוה לצדק (בג"צ) ולא ביושבו כערכאת ערעור עליונה על פסקי-דין של בתי המשפט הנמוכים ממנו בהיררכיה, קרי בתי המשפט המחוזיים ובתי משפט השלום. על כן, כאשר אני אומר "בית המשפט העליון" כוונתי לבג"צ.
ההתמקדות בבית המשפט העליון מתבקשת הן משום הדומיננטיות הכמעט מוחלטת של בית המשפט העליון בתקופת הנשיא אהרן ברק בקידום זכויות האדם במסגרת מה שכונה על ידו כ"מהפכה החוקתית", הן משום שמקובל בציבור לראות דווקא את בית המשפט העליון כאביר זכויות האדם והן משום שבמדינת ישראל תפקידו של בג"צ הוא חשוב ביותר משום שאין למדינה חוקה ועל כן, בג"צ ממלא תפקיד מרכזי בשמירה על עקרונות הדמוקרטיה וכן בעיצוב פני החברה הישראלית, משום שלהכרעות בית המשפט העליון ביושבו כבית משפט גבוה לצדק, יש משמעות מיוחדת באומרו מה מותר ומה אסור, מה ראוי ומה לא ראוי וכך בית המשפט גם קובע ערכים חברתיים. חשוב להדגיש כי באופן מסורתי לאורך השנים כאשר מודדים את מידת האמון של הציבור במוסדות השלטון, בית המשפט העליון זוכה למידת האמון הגבוהה ביותר. יש לציין, כי בגלל אותה מרכזיות רבה של בג"צ בחברה הישראלית, עליה דיברתי בפיסקה לעיל, בחרתי לבחון את נושא הזכות לחינוך דרך ההתייחסות של בג"צ אליה.
חשוב להדגיש שהעובדה שהזכויות החברתיות ובכללן הזכות לחינוך לא עוגנו בחוק יסוד אינה משפיעה על העשייה הבג"צית, מאחר שעמדת בית המשפט העליון היא שניתן להרחיב את רשימת זכויות האדם החוקתיות – קרי: לעגן בחוקה הנוצרת על ידי בית המשפט – אל מעבר לרשימת הזכויות המנויות במפורש בחוקי היסוד, וזאת בדרך של גזירתן מהזכויות המנויות במפורש. כך למשל, עיגן בית המשפט העליון בחוקה את חופש הפולחן והדת, חופש היצירה, חופש האסיפה, חופש התהלוכה, חופש ההתאגדות, הזכות לשוויון, חופש ההתקשרות וחופש החוזים והזכות לקבלת מידע מידי הרשויות. למרות אורכה של הרשימה, אף לא זכות חברתית אחת נכללה בה. הנשיא ברק אף התייחס לכך במפורש בספרו "פרשנות חוקתית" בציינו כי "אכן, אדם הנאלץ לחיות בתנאים חומריים משפילים, נפגע כבוד האדם שבו. הוא הופך לאובייקט. מכאן אין לעבור לקיצוניות, המאפיינת את המודל הרחב לפיו יש לו לפרט זכות כנגד המדינה לחיים טובים יותר. על כן ספק בעיני אם ניתן להסיק מכבוד האדם זכות לחינוך, להשכלה, לבריאות ולרווחה חברתית. יחד עם זאת, ניתן להסיק מכבוד האדם את הזכות לסיפוק צרכים בסיסיים לקיום האנושי". כלומר, הנשיא ברק שולל את אפשרות גזירת הזכויות לחינוך, לבריאות ולרווחה חברתית, אך מציין כי ניתן להסיק את הזכות לתנאים בסיסיים לקיום אנושי – יש לשים לב כי הנשיא ברק בחר להשתמש במונח "תנאים בסיסיים" ולא במונח "תנאים נאותים", בו נהוג להשתמש בדיון האקדמי סביב הזכויות החברתיות. סבורני כי ניסוח זה של הנשיא ברק איננו מקרי והוא מלמד על השקפת עולמו.
כאן המקום להעיר כי השקפת עולמו של אהרן ברק היא במידה רבה השקפת העולם השלטת בבית המשפט העליון כולו, גם משום מרכזיותו של ברק, וגם משום הומוגניות הרכב השופטים של בית המשפט העליון. לדעתו של גד ברזילי זו גם הסיבה להיעדר מוטיבציה אצל השופטים לקדם צדק חברתי שכן, כלשונו: "השופטים מייצגים לרוב את האליטות החזקות מבחינה חברתית בכל חברה נתונה…כך גם בבית המשפט העליון הישראלי. בבית משפט זה יש תת ייצוג לבני עדות המזרח, לנשים, לחרדים, וחוסר ייצוג לערבים אזרחי המדינה… הרכב זה משפיע על אי-הנכונות או הדחף של השופטים להביא לשינויים חברתיים משמעותיים".  השערת המחקר השערת המחקר מניחה כי בית המשפט העליון אינו מכיר בזכות לחינוך כזכות יסוד הנגזרת מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מחד, אך מאידך תורם לקידומה של זכות זו במקרים הקונקרטיים המובאים לפניו. לצורך בדיקת השערת המחקר אסקור פסקי דין של בית המשפט העליון שעסקו בזכות לחינוך ואנתח אותם מבחינת ההכרה בזכות לחינוך כזכות יסוד ומבחינת התרומה של ביהמ"ש לקידומה של זכות זו ואסיק מסקנות בהתאם. לאחר מכן התייחס לעיגון הזכות לחינוך במשפט הבינלאומי ובחוקות וכן לזכות לחינוך בארצות הברית ולפסיקותיו של ביהמ"ש העליון הפדרלי בנושא והשווה את הממצאים.