עבודה זו סוקרת בקצרה את העימות בין הקיסר היינריך הרביעי לאפיפיור גרגוריוס השביעי, שהוביל להשפלה של הקיסר במעמד המפורסם של "העלייה לקאנוסה". יתר על כן, סוקרת העבודה את הנימוקים התיאולוגיים של הכנסייה לעליונות רוחנית וארצית, ואת הנימוקים הסותרים של הקיסר.
למעשה, סוקרת העבודה עימות בין סמכויות דתיות וחילוניות המחוייבות בכל זאת למערכת אמונות אחת.
ברשימה זו ברצוני לנתח את תשובתו של הקיסר היינריך הרביעי לאפיפיור גרגוריוס השביעי, שקדמה למעמד קאנוסה. מטרתי היא להבין האם בבסיס טיעוניהם של שני הצדדים עמדו ערכים משותפים, והויכוח ביניהם היה אישי בעיקרו, או שמא נפערה בין שניהם תהום אמונית וערכית של ממש.
לשם כך יש לסקור בתחילה את הערכים שעמדו בבסיסה של טענת העליונות האפיפיורית החל ממאבק האינווסטיטורה ואילך. הכנסייה הקתולית ביססה את תביעתה לשלטון חומרי ורוחני בעולם הנוצרי על שני מיתוסים מכוננים עיקריים.
ראשית כל, דבריו של ישו לפטרוס בברית החדשה, הבשורה לפי מתי, טז 19-17: "אשריך שמעון בר יונה כי בשר ודם לא גילה לך את זאת כי אם אבי שבשמיים. ואף אני אומר אליך כי אתה פטרוס ועל הסלע הזה אבנה את קהילתי ושערי שאול לא יגברו עליה. ואתן לך את מפתחות מלכות השמיים וכל אשר תאסור על הארץ אסור יהיה בשמיים וכל אשר תתיר על הארץ מותר יהיה בשמיים." גם לפי פשט הכתוב, בלא להיעזר בפרשנות תיאולוגית מורכבת, ניתן להבין כי ישו מעניק לפטרוס סמכות דתית מוחלטת ושליטה על גורל האדם לאחר מותו. סמכות דתית מוחלטת זו, הנושאת בחובה את הדרך היחידה לגאולה, מתבטאת בביטוי "מפתחות מלכות השמיים". מאחר שהכנסייה ראתה את עצמה כיורשתו של פטרוס השליח, נובע מכך כי בידיה מפתחות מלכות השמיים, ואין דרך להיוושע אלא באמצעותה. על מנת לערער על סמכות דתית מוחלטת זו של הכנסייה, יש לערער או על הכתוב עצמו (דבר שנוצרי יתקשה לעשותו) או על עצם ייחוסה של הכנסייה הקתולית לפטרוס. קריאה מדוקדקת של הפסוק מראה, כי הוא אינו מעניק לכנסייה כל סמכות לשלטון ארצי. ישו לא אומר לפטרוס: "כל אשר תאסור על הארץ יהיה אסור בארץ" אלא "כל אשר תאסור בארץ יהיה אסור בשמיים". תפיסה זו משתלבת עם גישות היסוד של הנצרות הקדומה, הגורסת "תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים" (מתי כב' 21). אין לשלב שלטון רוחני ושלטון ארצי, ולכנסייה יש מונופול על השלטון הרוחני בלבד-