עבודה זו תעסוק במתח המורכב שבין גורל לבחירה חופשית בספר "היסטוריה" להרודוטוס, ובמיוחד בחלקו הראשון של הספר- סיפורם של מלכי לידיה והאינטרקציה ביניהם לבין פרס והפוליס היווניים השונים.
תוכן עניינים
הקדמה פרק ראשון: פרסיאוס ואנטיגונה – מודלים של גורל במסורת היוונית פרק שני: "המאושר באדם" – גורל ובחירה חופשית בלוגוס הלידי סיכום הקדמה הספרות היוונית לסוגיה, דרמטית, אפית והיסטוריוגרפית גם יחד, עוסקת רבות בסוגית הגורל והבחירה החופשית. האם יכול האדם לעצב את גורלו במו ידיו, או שהוא מוכתב מלכתחילה בידי האלים? לכאורה, נראה כי ראיות רבות תומכות דווקא בגישה השנייה. המיתולוגיה היוונית מלאה בגזירות גורל, שהנפגעים מהן אינם מצליחים לשנותן חרף כל מאמציהם.
אדיפוס, למשל, מודע לגורל שנגזר עליו, בשל נבואת הפיתיה בדלפי: הוא ירצח את אביו ויתחתן עם אמו. על מנת שלא להגשים את גזירת הגורל הוא יוצא מעירו לגלות, אולם דווקא בריחתו יוצרת סדרת אירועים המגשימה את הגורל שנקבע מראש.             ואכן, חוקרים רבים סבורים כי בדומה למיתולוגיה, הותירה גם ההיסטוריוגרפיה ההרודוטיאנית לאדם מרחב תמרון מוגבל מאד בכל הנוגע לקביעת גורלו. החוקר דוד אשרי, בספרו "קניין לדורות", קובע כי "התיאולוגיה של [הרודוטוס] דטרמיניסטית ביסודה: […] הבחירה החופשית היא אשליה. האדם הוא כלי משחק בידי האלים, אפילו אם נדמה לו כי הוא המחליט ומבצע את החלטותיו באופן חופשי." מסכים עמו גם ההיסטוריון הדני פלמינג נילסן, הסבור כי ביצירותיו של הרוטודוס, בדיוק כמו בטרגדיה האטית, אין כל מרחב תמרון לאדם הנאבק בגזירות הגורל: האלים מתמרנים את בני האדם לשרשרת אירועים, שהראשונים החליטו עליה מראש.             גישה מחקרית זו, שבעבודה זו תכונה "האסכולה הדטרמיניסטית", אינה מוגבלת רק לעולם המחקר, אלא גלשה גם לתדמית הפופולרית של יוון והתרבות היוונית. בספרות פופולרית לסוגיה קיימת נטייה, להציג את חייו של האדם היווני כנשלטים לחלוטין על ידי גורל עיוור וסתום, שנקבע מראש בידי האלים. לעיתים, משמשת הגישה הזאת לאינסטרומנטליזם אפולוגטי, המנסה להנגיד בין היוונים הדטרמיניסטים, שאינם מייחסים כל ערך לאדם ולהחלטותיו, ובין תרבויות אחרות- המדגישות את ערך האדם כאינדיבידואל פעיל. כך למשל כותב הפובליציסט הדתי יהודה אייזנברג, במאמרו "אלוהי אברהם ואלוהי אריסטו": "והנה דווקא בפילוסופיה היוונית, האדם הוא חסר יכולת החלטה. גורלו נקבע על ידי ההורוסקופ שלו בשעת לידתו, על ידי שליטים המרמים אותו כי הם מבינים טוב ממנו מה הוא צריך והוא מוכנס לחוות רבייה, כדי ללדת ילדים למדינה ששללה את רכושו הפרטי […] הטרגדיות היווניות מתארות שוב ושוב את האדם כשהוא כבול לגורלו, חסר יכולת לשנות, חסר יכולת להחליט…"             ברצוני לחלוק על הגישה הפשטנית הזאת, ולנסות להציג תפיסה יוונית מורכבת יותר של גורל. לדעתי, ניתן לזהות במסורת היוונית שתי תפיסות גורל שונות, המשתלבות זו בזו לבלי היכר. לפי התפיסה הראשונה, הדטרמיניסטית, גורל האדם אכן מוכתב בידי האלים- ואין ביכולתו לשנותו. ואילו לפי התפיסה השנייה, אותה אכנה כאן "סמי-דטרמיניסטית", קובע הגורל האלוהי גבולות לאדם ומעצב את נסיבות חייו, אולם מותיר לו מרחב תמרון להשפיע, ולו באופן מוגבל, על התוצאה הסופית. בפרק הראשון אדגים את התפיסות הללו לפי שני מיתוסים יווניים מרכזיים, חיצוניים ל"היסטוריה": המיתוס של פרסאוס כמייצג הגישה הדטרמיניסטית, והמיתוס של אנטיגונה (כפי שהוא מוצג בטרגדיה של סופוקלס) כמייצג הגישה הסמי-דטרמיניסטית.
בפרק השני נראה כיצד משתלבות שתי תפיסות הגורל בסיפור מרכזי אחד ב"היסטוריה": סיפורם של גיגס וקרויסוס בלוגוס הלידי. לבסוף, אנסה לבדוק אילו מסקנות ניתן להסיק מסיפור זה בכל הנוגע לתפיסת האדם והעולם של הרודוטוס.
מכיוון שמחקר זה הוא ספרותי במהותו, לא אתייחס לאמיתות ההיסטורית של האירועים שבספרו של הרודוטוס, אלא רק למשמעותם הפנימית בטקסט.