החברה היהודית בספרד הנוצרית בימה"ב הייתה מחולקת ברובה לשלושה מעמדות: חצרנים – יהודים שעבדו בתפקיד מסוים בחצר המלוכה, רבנים – מלומדים ביהדות ובעלי מלאכה – פועלים שעסקו במלאכת יד. למעשה, חלוקה זו לא הייתה ברורה, משום שיהודי ספרד יכלו להשתייך ליותר ממעמד אחד. כך יכולנו לראות רב או בעל מלאכה ששירת בחצר המלוכה ואפילו רב שעסק במלאכה מסוימת.
     בעבודה זו אנסה לתאר את חייהם ופעולותיהם של בני שלושת המעמדות. לצערי לא אוכל להתייחס לכל אחד מהם באופן נפרד לגמרי, מהסיבה שציינתי קודם לכן. אך אדון בחיי היהודים בספרד ובתחומים בהם לקחו חלק לעתים כחצרנים, כרבנים, כבעלי מלאכה ופעמים רבות כשלושתם ביחד.
1.      עולמם של בעלי המלאכה רוב רובם של היהודים בספרד היו בני המעמדות הנמוכים, סוחרים ובעיקר חנוונים ובעלי מלאכה. היהודים עסקו בכל המלאכות של אותה התקופה. בתעודה מסגוביה מסוף המאה ה14 מוזכרים עשרים ושלושה בעלי מלאכה: אורגים, סנדלרים, חייטים, פרוונים, נפחים ועוד. בתעודה מולדאוליוס     מ1388 מוזכרים עשרים בעלי מלאכה יהודים, ביניהם שישה סנדלרים, שלושה חייטים, נפח אחד, אורג אחד ובעל מלאכה נודד, סוג שהיה נפוץ מאוד בקרב יהודי ימה"ב. רוב בעלי המלאכה הללו היו עניים או בעלי הון מועט, ובכל זאת אחדים מהן נשאו בתואר הכבוד "דון", והיו ביניהם אף רבנים, כדוגמת רבי יהודה הצבע מסגוביה. כזה היה אופיין של רוב קהילות ספרד. רק במחוזות מעטים לצד הגבול הצרפתי ניתן היה להבחין בסממנים של הרוכל היהודי הסטריאוטיפי, כפי שהוצג באומנות אירופה.
     עוד לפני מלאכת הכיבוש הנוצרי של ספרד, ישנן עדויות ליישובים יהודים קטנים בצפון ספרד שלמרות התבססותם על חקלאות, ניתן היה למצוא בהם מעט מסחר ומלאכה. החל מאמצע המאה ה12
אנחנו מתחילים למצוא עדויות להתפתחות השוק היהודי. באותה תקופה החלו בעלי המלאכה היהודים לצאת מתחומי שכונותיהם ולפתוח חנויות בשוק העירוני שמחוץ לחומות. המלך חיימה הראשון (שלט 1213-1276) מארגון, שעודד את ההתיישבות היהודית בארצו, תמך גם כן בהתפתחותן הכלכלית של הקהילות. הוא העניק להן פריבילגיות לסחור בתבואה, שמן ובהמות ורשיונות לפתוח חנויות בערים. מכאן ואלך התפתחה הכלכלה הספרדית כולה, הן בקרב היהודים והן בקרב הנוצרים.
     נראה, שבעלי מלאכה מסוימים היו עשירים מאוד ועוררו את שנאת החצרנים שראו בהם בורים שהתעשרו במקרה. החנוונים והסוחרים היהודים העשירים זכו לעוצמה רבה, ומעמדם היה משני רק למקורבי המלך. היהודים הפשוטים הללו, שעלו במעמדם החברתי, החלו להסתגל, כדוגמת אחיהם החצרנים, לאורח החיים של שכניהם הנוצרים ובמקום להשאיר את ענייני הקהל לאריסטוקרטיה המשכילה והאמידה, כפי שעשו בעבר, החלו להתערב גם הם בעניינם.
     עלייתם של בעלי המלאכה היהודים הייתה לטובת הציבור הספרדי כולו. בתקופת הכיבוש מחדש, ייסדו היהודים את המסחר והמלאכה בערים החדשות שהוקמו על האדמות הכבושות, ובערים המוסלמיות שנהרסו במלחמה ונבנו מחדש כערים נוצריות. הגמונים ומושלים מקומיים נעזרו ביהודים כדי לפתח את כלכלת אזורם.
כך עשה הגמון הואסקה ב1170, כאשר חתם על עסקה עם שני יהודים, לפיה, בנו היהודים בעירו מספר חנויות בתוך פרק זמן מוקצב. ההגמון, מצדו, התחייב לספק את חומרי הבניין ומשגיחי העבודה. בתמורה לעבודתם הנאמנה זכו היהודים לאחר גמר העבודה בשתיים מן החנויות בחכירה תמידית. תעודות שנמצאו מעידות על כך שגם בהמשך היה חלקם של היהודים רב בהתפתחותה הכלכלית של הואסקה.
     באותה תקופה החלה לעלות חברה חדשה של עירוניים נוצריים משכילים שלא הקפידו על כללי ההתבדלות הדתית וקשרו קשרים מקצועיים ואישיים עם יהודים. סוחרים יהודים העסיקו פועלים נוצרים ולבעלי המלאכה היו לקוחות קבועים מהאוכלוסייה הנוצרית המיוחסת, כמו הגמונים, אצילים ובורגנים.
     הקהילות היהודיות הקפידו לרכז את בתי המלאכה וחנויותיהן בתוך תחומי חומות השכונות היהודיות. העירוניים הנוצרים, מצדם, ניסו להכריח את היהודים למכור ולהכין את סחורתם מחוץ לחומות העיר, בחנויות ובשווקים עליהם פיקחה העיר. היהודים היו חוכרים לעתים, עוד בימי הכיבוש הנוצרי את האלקיסיריאה, השוק המבוצר, תמורת מס שנתי, אך למכירה והכנה בשווקים הנוצריים לא היו רגילים. בסופו של דבר התרצו היהודים והחלו לסחור בשווקים הנוצריים שהתנהלו מחוץ לחומות. המסחר היהודי היה בקנה מידה קטן, בעיקר פנים-עירוני. יוצאת דופן הייתה קהילת יהודי מאיורקה, שלמסחר שלה הייתה חשיבות בין-לאומית.
     בעלי המלאכה היהודים התארגנו יחדיו בחברות גמילות חסדים, בדומה לגילדות בעלי המלאכה הנוצרים. כמו כן היו מתאחדים בבתי כנסת משלהם. באותה תקופה רבים מהם עבדו לצד המסחר והמלאכה בעיבוד אדמותיהם בעריהם.
בארגון הייתה החברה כולה, נוצרים ויהודים, בעלת אופי אגררי מובהק עד ימי הגירוש.
     בעלי המלאכה והסוחרים היהודים פעלו כמו מקביליהם הנוצרים. פעמים רבות עבר המקצוע בירושה מאב לבנו, והנשים נהגו גם כן להתערב בנעשה בעסקי בעליהן. היו מקרים בהם בעלי מלאכה יהודים חברו יחד לשותפויות בעסקים, מוסד השוליה היה קיים גם-כן כמו אצל הנוצרים. כפי הנראה רוב העסקים היהודים התקיימו בערים , למרות שהגיוני שגם בכפרים נמצאו בעלי מלאכה שסיפקו את צורכי התושבים המקומיים.
–