מטרה:
בכוונתי לסקור את האוכלוסייה בעיר בתקופת השלטון הממלוכי ובתחילת השלטון העת'מאני.
אבדוק את שיטת המנהל המוניציפאלי הממלוכי והעת'מאני (גביית המיסים, מוסדות וכו').
בנוסף, אבחן מה היו השינויים בהיבטי חברה, דת, מנהל עם חילופי השלטון. כמו כן אבחן את מעמדה של העיר בהיבט דתי בתקופת המעבר.
 הקדמה מקובל לחשוב כי תקופות הזוהר של העיר היו בעידן הביזנטי או בעידן העת'מאני, קיימות עדויות רבות לכך ומחקרים רבים עסקו במהותה של העיר ואופיה בתקופות אלה.
תקופה אחרת שאינה זוכה לתשומת לב מיוחדת אולם התבררה בשנים האחרונות כתקופה משמעותית ביחוד בהיבט החברתי, היתה התקופה הממלוכית, תקופה זאת קדמה לתקופה העת'מאנית והניגוד שבין שתי תקופות אלה ותוצאותיהן על העיר עצמה ועל אוכלוסייתה ואורח חייה הביאו אותי לכתיבת עבודה זאת.
בעבודה זו אנסה להציג את ההבדלים בין השלטון הממלוכי והעת'מאני בירושלים בתחומים הרשומים בראשי הפרקים.
יחסית לחומר שנכתב על המאה ה – 18 , התקופה בה נעסוק הנה דלילה בחומר עזר ולמרות זאת מצאתי עניין רב בתקופות אלה שעיצבו בצורה מסוימת את פני האיזור הממלוכים –
1 516-1260 הממלוכים היו עבדים או שבויים משוחררים ממוצא זר, על פי רוב תורכים ממרכז אסיה או מדרום אסיה שהובאו לארצות האסלאם והוכשרו למלא תפקידים צבאיים. הם חונכו במשך עשר שנים לקבל עליהם את האסלאם ונטמעו בחברה המארחת, הם גייסו ממלוכים חדשים בשל ההכרה ביכולתם האישית הגבוהה ומסירותם לתפקיד ולאדון.
יסוד כוחם הצבאי היה בקרב פרשים פנים לפנים שבגללו אף סירבו לאמץ את המצאת הנשק החם – סירוב שהביא לבסוף למפלתם הצבאית נגד העת'מאנים.
תחושת החוב של הממלוכים לאסלאם, לדת והתרבות שהעניקו להם זהות חדשה ומעמד רם באו לידי ביטוי בטיפוח אנשי הדת ובבניין מבני קדושה.
יוקרתה הדתית של ארץ ישראל ושל ירושלים עשו אותן מוקד חשוב לגילוי האדיקות האסלאמית של השליטים הממלוכים.
הממלוכים הם שהעניקו לירושלים חזית מוסלמית מוחלטת ללא תקדים בתולדותיה העת'מאנים שושלת מוסלמית סונית ממוצא תורכי ששלטה באנטוליה ובבלקן מהמאה הארבע עשרה.
העת'מאנים ניהלו במשך מאות שנים מלחמות עם הנוצרים באסיה הקטנה ובחצי האי הבלקני והפכו למדינה שחלקה באירופה וחלקה באנטוליה.
הסולטאן העות'מאני סולימאן המפואר תרם משמעותית לשיקומה של העיר ירושלים ולפריחתה. החומות החדשות, השווקים, המסגדים ומערכת אספקת המים היו סימני ההיכר של פועלו.
סיכום:
בראי ההסטוריה לא נרשמה תמורה מיוחדת בירושלים בתקופת שלטונם של הממלוכים בהיבט הכלכלי והאזרחי. בידולה של ירושלים במישור הכלכלי ואי פיתוח העיר ותשתיותיה במישור הציבורי הביאו לירידת קרנה והגירה שלילית ממנה.
אולם, תהליכי הבניה שבוצעו בכל זאת בתקופת שלטונם ניכרים עד ימינו אנו, תשתית מערכת המים הוקמה על ידם בדומה למערכות שהקים הורדוס. הפיכתה של ירושלים למוקד מוסלמי דתי במקום נוצרי על חשבונם של הביזנטים לא הביא למהפכה כלכלית אדירה כמו בימי השלטון העת'מאני.
מבחינה שלטונית הוחלו "תנאי עמר" שהתירו ישיבה של מיעוטים בעיר ופולחן מועט. ביטויי ההפליה (חגורת נזירים) היו מאפיינים ברורים עקב שנאת הממלוכים לנוצרים ונראה כי השלטון היה מרוכז בעצמו בלבד.
הסולטנים הממלוכים דבקו בטוהר מידות בכל האמור למוסדות העיר והשלטון (פרסום צווים סולטניים בשערי העיר).
לעומתם, בתקופה העת'מאנית זכתה העיר ליציאה ממעמדה הפרובנציאלי ולפריחה מחודשת במישור הכלכלי והאזרחי.
בתחילת הדרך נטו השליטים ליד קשה ולמשטר תקיף ויעיל. העיר הוכרזה כחשובה כעיר קודש לאיסלאם והשלטון המרכזי בזבז הון עתק על ביניינה ועל שיפור דמותה ורמת חייהם של תושביה.
שיקום תשתית מערכת המים, בניית חומות סביב העיר והקמת בתי משפט וצדק היו חלק מרכזי בעיסוקם של העת'מאנים בירושלים.
בהשוואה לשלטון הקודם לאורך 300 השנים שקדמו לעת'מאנים, נרשמה בעיר תקופה אשר כונתה תור הזהב.
גישתם של השליטים הראשונים אשר ראו בארץ ישראל ובירושלים ציר מרכזי במסחר ובדת אל מול שקיעת הסחר באירופה הביאו לפריחה באזור כולו.