מבוא
ב-14/5/1948 הכריז דוד בן גוריון, ראש ממשלת ישראל הראשון, על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. במהלך מלחמת 1948
נעקרו, גורשו וברחו מאות אלפי אזרחים ערבים ששהו בתחומיה של  אץ ישראל המנדטורית ולא חזרו אליה.
במשך 58 שנים  הבאות הוקמה וחוזקה ההתיישבות היהודית בשטחה של ארץ ישראל בעידוד הממשלות לדורותיהן.
בעבודה זו ננסה לבחון  את אחד הנושאים הבוערים והרגישים במדינת ישראל במסגרת מערכת היחסים בין העמים – היהודי  והערבי – פלשתינאי –  הקרקעות.
נפרט את ההסטוריה של הסכסוך והחשדנות מצד שני הצדדים שהביאה לשסע העמוק ביותר במדינת ישראל – השסע הלאומי.
נבחן את הדברים דרך יחס החברה הערבית- פלשתינאית – ישראלית, לגוף שנושא ברוב הנטל בשמירת האינטרס היהודי – ציוני  על קרקעות המדינה – מנהל מקרקעי ישראל, ויחס הממסד הציוני לחברה הערבית בישראל.
שאלת המחקר:
האם ובאיזה מידה ישנם שוויון או אפליה בנושא הקרקעות החל מקום המדינה ועד עתה בהתאם לחוקי השוויון במדינת ישראל.
האם ובאיזה אופן ישתנה המצב לאור שינויים בחברה, שוויון, צדק וכו'.
השערת המחקר:
אנו נשער כי בקרב 2 העמים יחולו שינויים לאור סכסוכי דמים, מלחמות שינויי הזמן, משברים ומאבקים שהיו בנושא הקרקעות עשרות בשנים.
שיטת המחקר:
בעבודה זו נעשה שימוש בניתוח תוכן איכותי – מקורות אלקטרוניים, קטעי עיתונות, פסקי דין, ספרות מקצועית וכן ניתוח תוכן איכותי בהתבסס על מפקחים ממינהל מקרקעי ישראל אשר עובדים במחוז מרכז.חשיבות המחקר היא בבדיקת יחס  הממסד הישראלי לחברה הערבית דרך המנהל, לסקור כמה פסקי –דין בנושא הקרקעות, ולנסות לראות האם צפויים שינויים בעתיד.
תרומת המחקר: ליצור מראה של היחסים דרך נושא שלא טופל ביסודיות.
1. סקירה תיאורטית מחקרנו מנתח יחסי יהודים – ערבים במדינת ישראל תוך התמודדות ספציפית מול אחד מנציגי הממסד היהודי – ישראלי – מנהל מקרקעי ישראל העוסק בסוגיית הקרקעות וחכירתן במדינת ישראל.
מגילת העצמאות, שנכתבה בזמן המלחמה הקשה ביותר שניהלה ישראל, קבעה בבירור שהערבים יהיו אזרחים שווי זכויות. כמו כל האזרחים, עליהם לקבל סיוע בכל תחומי החיים וכמו כולם עליהם לקיים את החוק. עם בעיות כמו עוני, בנייה בלתי חוקית, השתלטות על קרקעות המדינה ותחושת קיפוח כללית מתמודדים באמצעים אזרחיים. כל זאת בספקטרום רחב שנע מביטול קיפוח היסטורי בתחומים שונים ועד אכיפה נחושה היכן שהדבר נדרש מול פעילות בלתי חוקית או אלימה  (haaretz.co.il).
  בני המיעוט הערבי הם אזרחי מדינת ישראל על – פי הגדרה.
הם שונים מהרוב היהודי בקשת של מאפיינים: לאומיות, דת, לשון ותרבות. מאפייני הדת, הלאום והאידיאולוגיה של קבוצת הרוב, כרוכים בשאלות הגדרתה של מדינת ישראל כדמוקרטיה, ומעוררים שאלות ביחסי  מיעוט ורוב אשר אין להן פתרון יחסי לאורך זמן. מוסדות המדינה מייצגים ומבססים שליטה מבנית ותפקודית של היהודים, ובכך מחריפים את תחושת הקיפוח והאפליה בקרב המיעוט הערבי בישראל. תהליך זה הוא תוצר של התפתחות היסטורית – שנת 1948 – שבמסגרתה הופכים ערביי ישראל מרוב למיעוט בתחומי מדינת ישראל בפרק זמן קצר.
בכדי שאזרחי מדינת ישראל הערבים יבינו את התופעה של הדרת רגליהם מהנגישות למשרות בעלות סטטוס משפיע במדינת ישראל, החלו בשנות ה- 50 להפקיע באופן גורף חלק ניכר מפוטנציאל תשתיתו הכלכלית העיקרית של המיעוט הערבי – הקרקע. במקביל, קרקעות אלו יועדו להמוני עולים יהודיים שהגיעו לישראל בשנות החמישים ואילך. הרוב היהודי הדומיננטי  רואה תופעה זו כלגיטימית כנגזרת מאופייה של המדינה בארץ הקולטת עלייה יהודית וכחלק מתפיסה אידיאולוגית נרחבת.
בעיני  המיעוט הערבי, האסטרטגיה הטריטוריאלית  הזאת של ישראל, המקשרת בין ריבונות על שטח ושליטה עליו באמצעות התיישבות, נתפסת כאיום על שלמותו ואחדותו כמיעוט, וכפוגעת בזכויותיו האזרחיות הבסיסיות.
מציאות של חשדות מצד שני הצדדים מלווה את השסע היהודי – ערבי מימי המנדט הבריטי ועד היום.
אחד החוקרים המרכזיים בתחום השסע יהודי – ערבי, ברוך קימרלינג טוען שעם הקמת המדינה איבד הישוב הערבי את כל התשתית הפנימית, החומרית, התרבותית והאנושית שלו. מציאות זו מיקמה אותו בנקודת מוצא יסודית של תחרות בלתי סימטרית עם היהודים ולכן נותק למשך זמן ארוך מתהליכי קבלת ההחלטות במדינת ישראל וזאת כמגמה מכוונת. זהו, למעשה, מיעוט של אוכלוסיה שנולדה כאן ורואה עצמה  מופלה על רקע גיאוגרפי – אתני- פוליטי  כחלק ממדינת ישראל. במסגרת זו הוא מוגבל לאזורים מוגדרים ומוגבלים –  מרכז הגליל, המשולש ובנגב  (קימרלינג, 1976).
חוקר אחר, ארנון סופר, אומר שבעקבות כך נוצר מתח בלתי – הפיך בין 2 העמים – תנועות לאומיות שונות – הרואים בקרקע נתונה להחזקתם הבלעדית ולכן היחס ביניהן נתפס כ"משחק סכום אפס" (סופר, 1986). כך כל צד ינסה לצבור עוצמות משלו על – מנת להשיג את מטרותיו- הקמת בית יהודי בארץ ישראל לעם היהודי, ומאידך שינוי ושיקום הטראומה הלאומית ערבית מ-1948.
על – פי דו"ח ועדת אור זוכים ערביי ישראל בזכויות אינדיבידואליות וקיבוציות בפן החינוכי – דתי אך גם נעדרי זכויות אזרחיות אחרות, כקבוצת מיעוט לאומי. כל זאת בניגוד לקביעתה המוגדרת של מדינת ישראל (סבן, 2002: דו"ח ועדת אור).
מערך המחקר שאלת המחקר:
1. האם ובאיזה מידה ישנם שוויון או אפליה בנושא הקרקעות החל מקום המדינה ועד עתה בהתאם לחוקי השוויון במדינת ישראל.
2. האם ובאיזה אופן ישתנה המצב לאור שינויים בחברה, שוויון, צדק וכו'.
השערת המחקר:
אנו נשער שבקרב שני העמים יש רצון לחיות חיים המבוססים על ערכים של צדק ושוויון לכל, ולאור הנסיבות הקיימות לעשות את המיטב על מנת למנוע קיפוח ועוגמת נפש ל-2 הצדדים החיים זה לצד זה עשרות שנים. כמו – כן נשער ששני הצדדים – הממסד והחברה הערבית שממולו – מכירים במדינת ישראל מחד גיסא, ומכירים בבעיות המיעוט מאידך גיסא.
מטרת המחקר:
לבחון, לנתח ולהבין את אחד המרכיבים המרכזיים בסכסוך, בקרב מושאי המחקר,ולנסות לראות מה עשוי לפתור חלק מן הבעיות לקונפליקט העמוק, תוך הסתכלות על בעיות 2 הצדדים, פסקי –דין ועוד.
שיטת המחקר:
שיטת המחקר בה נקטנו היא ניתוח תוכן איכותי. במחקר זה נעשה שימוש בספרי מחקר ונתונים ומאמרים מייצגים על נושא הקרקעות וההשלכות שלהן על יחסים העמים, תוך התמקדות במינהל מקרקעי ישראל, המייצג הרשמי לש הממסד הישראלי בתחום. כמו כן ראיינו כמה אנשי מינהל שמפקחים על קרקעות באזור המרכז. כמו – כן נעשה שימוש בפסקי דין שונים בנושא בבתי המשפט השונים בשנים האחרונות