במאמר של וילהלם פון הומבולדט "On the Historian's Task" חבויים שני נושאים; האחד תפקידה או תכליתה של ההיסטוריה, והשני הוא תפקיד ההיסטוריון.
הומבלדט מתאר בפרוטרוט מיהו ההיסטוריון הטוב, ומהי הדרך הנכונה לעשות היסטוריה.
השימוש במילה "לעשות" אינו מקרי משום שהומבולדט מתייחס להיסטוריה כאל אומנות עם דקויות שונות. ההיסטוריה אינה נופלת מכל הגות אחרת כגון; פילוסופיה, פסיכולוגיה או תחומים אחרים במדעי הרוח והחברה. תפקידו של ההיסטוריון הוא בראש וראשונה מציאת הנתיב הצר שבין: תיאור האירועים והעובדות באופן האובייקטיבי ביותר, לבין "המגע האישי" של ההיסטוריון. המפגש בין האובייקטיבי לסובייקטיבי יוצר את ההיסטוריה, ואם ההיסטוריון בוחר ללכת בדרך אחת בלבד אזי הוא חוטא לאמת, ומתאר את המציאות באופן שגוי. אם ההיסטוריון יתבסס רק על עובדות גרידא הוא יאבד את כל המרכיבים והקשרים הפנימיים שחבויים באירועים עצמם, ובקשרים שבין האירועים עצמם לסיפור ההיסטורי המלא.
ההיסטוריה משולה לפאזל ענק שמורכב מאירועים ועובדות המפוזרות באופן אקראי.
ההיסטוריון מחבר חתיכה אחר חתיכה תוך שהוא מפריד עיקר מתפל. התהליך של חיבור החלקים המרכיבים את ההיסטוריה הוא אותו "מגע אישי", זהו הצד היצירתי של ההיסטוריון אשר בוחן את הקשרים ההכרחיים בין העובדות לבין הסיפור המלא.
אך עתה משהבנו מהו תפקידו של ההיסטוריון עדיין איננו מבינים מהו תפקידה או תכליתה של ההיסטוריה. תכלית ההיסטוריה היא כפולה או בעלת שתי פנים ליתר דיוק. מצד אחד היא אמורה להיות חיקוי מדויק של הטבע או המציאות (מכאן הדמיון לאומנות), ומצד שני היא אמורה "להחיות" רעיונות אשר עוברים מעולם האידיאות למציאות-.