בתביעת הרשלנות של איילת נגד בית החולים, בו עובדת הרופאה שטפלה בידה, העובדות שגרמו לתאונה אינן ידועות ואף על פי כן אל לו לביהמ"ש לדחות את התביעה מחמת אי הוכחתה. ביהמ"ש יכול להעביר את נטל ההוכחה לרשלנות מאיילת לבית החולים בשלוש מקורות- הראשון הוא סעיף 41, השני הוא נזק ראייתי ע"י חזקות דיני הראיות והשלישי הוא חזקת ההסתברות. חשיבות העברת הנטל באה לידי ביטוי בכך, שבנוסף לכך שהעובדות שגרמו לתוצאה המזיקה אינן ידועות, גרסאות הצדדים שקולות כך שקשה להעדיף גרסה אחת על פני האחרת. בנוסף לכך בית החולים הוא מונע הנזק הטוב ביותר, השוקל הטוב ביותר, בעל יותר ידע ונגישות למידע מאשר איילת וכן הגורם הנכון לשאת בעול מבחינה הרתעתית.
כדי להעביר את הנטל על סמך ס' 41 על איילת לקיים 3 תנאים:
 1) חוסר ידיעה – על פי  הוראת הסעיף והגישה שבאה לידי ביטוי בעבר  נראה כי המועד הרלוונטי לבחינת ידיעתה של איילת הוא מועד התרחשות מעשה הנזיקין. במועד זה איילת הייתה תחת השפעה של חומר הרדמה ולכן לא הייתה לה אפשרות לדעת מהן הנסיבות שגרמו למקרה, כלומר בזמן אשפוזה לא יכלה לדעת על התנאים הרפואיים בבית החולים ועל האמצעים שננקטים בו למניעת פגיעה באיבריה השונים בזמן הניתוח. לאחרונה נאמרה דעה אחרת, שעדיין לא הפכה להלכה, כי המועד לבדיקה הוא מועד הברור המשפטי, גם במועד זה לא הייתה לאיילת ידיעה שכן התיעוד הרפואי שנערך הוא לקוני וחלקי והיא לא יכלה ללמוד ממנו על שהתרחש בפועל במהלך הענייניים, שכן הדרישה היא לנסיבות הממשיות שגרמו לתוצאה המזיקה ואין די בזיהויה את הנכס או האדם הפוגע. סביר יותר שנתונים אלו, הן מהבחינה העניינית- עובדתית והן מהבחינה המקצועית יהיו בידי בית החולים. עם זאת ייתכן שהייתה זו הרדמה מקומית ולכן איילת יכלה לדעת מהו הגורם לנזק, אולם בעיה נוספת עולה במקרה זה שכן ייתכן והרדמה כזאת מנעה ממנה להרגיש את עוצמת הלחץ שהופעל.   –