תוכן עניינים:
מבוא. –…
עמ' 3
פרק 1: המרחב המסורתי והמרחב האלטרנטיבי. –…
עמ' 5
פרק 2: אמנות ציבורית והציבור. –
עמ' 12
דיון תיאורטי וסיכום. –
עמ' 18
רשימה ביבליוגרפית ומקורות. -…
עמ' 20 מבוא:
אמנות ציבורית, זו אמנות המוצגת בחלל הציבורי, באתרים מחוץ למבנים, בכיכרות עירוניות או בלובי של בניינים בעלי גישה לכלל הציבור. אמנות זו, למעשה מרחיבה את תחומיו של המוזיאון. המוזיאון (כאתר ציבורי) והאמנות הציבורית המופיעה במרחב העירוני, הופכים חלק בלתי-נפרד ממערכת הכוח הריכוזית, התרבותית-כלכלית, המאפיינת את עליית מעמדן של ערי העולם, בעידן העכשווי. (גורביץ וערב, בדפוס). בעבודה זו ברצוני לבחון את אופן המעבר של האמנות המודרנית מהמרחב המסורתי, מוסדות התרבות הממסדיים – המוזיאונים הציבוריים, למרחב האלטרנטיבי – המרחב הציבורי, ומה משמעותה.
מרבית האמנות הציבורית המסורתית היא בצורה של אנדרטאות ופסלים פיגורטיביים. האמנות המודרנית, מציגה אמנות ציבורית לא-פיגורטיבית, שלא נועדה להנצחה, האדרה או סגידה למנהיג או לשלטון, אלא שואפת להשלים את הטבע או ליצור סביבה חדשה.    ברצוני להציג ולבחון את התפיסה המודרנית והשתלשלות האירועים העומדים מאחורי המושג "אמנות ציבורית". בכוונתי לבחון את המעבר האמור, משתי נקודות התייחסות; מחד, הליך של "יציאה", של האמנות מחוץ למוסדות המסורתיים. ומאידך, הליך של "כניסה" של האמנות לחלל הציבורי, חדירה למתחם החיים היומיומי. התייחסויות אלה אקשר למושגיו של מישל דה-סרטו (1997) "אסטרטגיה" ו"טקטיקה".
השאלה המתבקשת, האם זו יציאה אמיתית מ(הגמוניית) המוזיאון או כניסה והרחבה של (הגמוניית) המוזיאון למרחב הציבורי, הפתוח . כלומר, האם הצגת היצירה בתנאי צפייה חדשים, חופשיים יותר – שאינם נשלטים על ידי המבט ההגמוני של המוזיאון, אכן מסמלת דמוקרטיזציה של האמנות והחלשת השליטה הממסדית בה. או האם ההתפשטות המוזיאלית, המפריעה לאורח החיים הציבורי, היומיומי, היא הרחבה של השליטה הממסדית מעבר לכותלי המוזיאון.
אנו חיים כיום בתקופה בה מוזיאונים נתפסים כ"סופר מארקט של תרבות", מרכז בידור מסחרי עם מטרות כלכליות מוסוות וגלויות, תקופה בה אמנות אינה יכולה להיות אוונגרדית – אנטי ממסדית. בהתייחסותי לאמנות ציבורית כוונתי (בהכרח) לאמנות ממוסדת. הגדרה זו כוללת פסלים אמנותיים שקבלו "אישור", או הוזמנו על ידי הממסד; וגם לאנדרטאות לאומיות (חילוניות) הממוקמות בחסות הממסד במטרה אידיאולוגית מסוימת – לשימור הזיכרון הקולקטיבי. בכוונתי להתייחס לאותם מניעים ודרכי הפעולה על פיהם מחליט הממסד מה למקם, איך ואיפה ואופן הניצול (הציני, לעיתים) שנעשה בחלל הציבור, בשם האמנות והאסתטיקה. וכיצד הציבור (שלמענו ממוקמת האמנות) מקבל זאת.  בפרק הראשון, ברצוני לדון בהתפתחות מוסד המוזיאון המסורתי, במהלך ההיסטוריה, כיצד נפתחו אוצרות הממלכות השונות לרווחת הציבור ואך נוצר מוסד המוזיאון המודרני, העכשווי.
בכוונתי, לבחון את משמעות והשלכות אותו מוסד וכיצד הוא מתפקד בתקופה הנוכחית. לאחר מכן, אבקש לבחון כיצד בא לידי ביטוי, החיבור של האמנות עם העיר בצורה של אמנות ציבורית. כלומר, מהן ההשלכות של האמנות המודרנית אשר ממוקמת בחלל הציבורי.   בפרק השני, אבקש לנתח את ההשלכות שיש לאמנות הציבורית, בתקופה הנוכחית. אציין שני סגנונות אמנותיים שונים (אמני אדמה וגרפיטי) ואנתח לעומק שלושה מקרים בולטים. אחד של קבוצת אמניות חתרניות (ה-"Guerrilla Girls") ועוד שתי יצירות אמנות ציבורית ידועות; יצירה של ריצרד סרה (ה-"Tilted Arc") והאנדרטה שעיצבה מאיה לין, לזכר חללי מלחמת וייטנאם בבירת ארה"ב.  בסיום עבודתי אבקש לנהל דיון תיאורטי במשמעות של יציאת האמנות מהמרחב המסורתי למרחב הציבורי. ומהן ההשלכות של התהליך, בראי התקופה העכשווי