"מדיה וספורט בישראל ובעולם" מבט ביקורתי על תקשורת הספורט מהפכת התעשייה אשר התרחשה במאה ה- 19 טוותה עבור העובדים החדשים דרך חדשה של חיים. האוכלוסייה ידעה עוד קודם על קיומם של אירועי ספורט שונים, אולם רק עתה הם יכלו לקבל מידע מדויק ומעודכן על תחרויות ספורט שונות כמו למשל: תחרויות אגרוף למיניהן ( שהיו מאוד פופולאריות באותה תקופה ) וזאת באמצעות המצאת הטלגרף.
בהמשך אותה מאה החלו להופיע בעיתונים עמודי ספורט נפרדים. כמה עשרות שנים אחר כך החל הרדיו להקדיש שידורים לנושא הספורט.
החיבור בין הספורט ומהפכת התעשייה הנו מתבקש היות ומהפכה זו שינתה את אורח החיים של האנשים. ימי העבודה החלו להתקצר במהלך השנים, אנשים החלו להרוויח כסף והיו להם יותר שעות פנאי היות והם לא עובדים בכל ימות השבוע. כל אלה הביאו לא רק לעיסוק בספורט אלא גם להתעניינות בענפי ספורט שונים.
עתה היה הקהל צריך כלי מסוים שיעביר לו מידע אודות הספורט המעניין אותו.
הצפייה בטלוויזיה גורמת להמוני בני אדם להתנתק כדרך קבע מדאגות היום יום. הם נוטלים "פסק זמן", מוצאים מעין מקלט ונותנים לעצמם להיסחף, למקום אחר. יחד עם זאת, אותה קריאה לצופים להתנתק מהשגרה קוראת להם להתמקד בתופעה הדורשת את מלוא תשומת ליבם. מדובר בשידורים חיים של אירועים גדולים, ההופכים המוני פרטים אינדיווידואליים , השייכים לרבדים חברתיים שונים, לקהילה אחת, ומרתקים אותם לאותו שידור עצמו. באירועי הספורט ישנה "אחדות מדומה"- כולנו חברים, כולנו צופים באותו הדבר. הכפר הגלובלי מתהדק וזאת בזכות המדיה שמשדרת את אותו אירוע. (בן פורת, א. בילאדי, בילאדי, הפועל טייבה בלאומית).
בד בבד עם התפתחותם של אמצעי המדיה המודרניים גוברת ההתעניינות בספורט בכלל ובתחרותי בפרט ונוצרים יחסים הדדיים בין הספורט לתקשורת ההמונים. מדורי הספורט בעיתונים, ברדיו ובטלוויזיה תופסים מקום נכבד יותר ויותר.
דמויות של כוכבי ספורט רוכשות פופולאריות גוברת והולכת, המפרסמים מנצלים את יוקרת הספורטאים למכירת מוצריהם ודומה שכל השותפים יוצאים נשכרים מהפעילות המשולבת. העיסוק בספורט- הצפייה והסיקור- הופכים לפעילות מרכזית בתרבות ההמונים במאה ה-21. הטלוויזיה משופעת בתוכניות טובות וגרועות והן דומיננטיות בעיצוב מושגיהם ועולמם הרגשי של ההמונים ואף קובעת את סדר יומם. הספורט אינו מהווה רק ספורט, על פי המושג הבסיסי של המילה, אלא משמש כחלק מתפאורת סגנון החיים של רבים מהתושבים בכל מדינה. מה שמוכר כיום כספורט מקצועי קשור לבלי הפרד בפיתוח שמפתחות רשתות השידור את שוק הספורט. משדרי הספורט בטלוויזיה ממוסגרים בהתמדה בדרך המשעתקת את הערכים הדומיננטיים. (אידיאולוגיה של "זמן צפיית שיא": התהליך ההגמוני בבידור המשודר בטלוויזיה- טוד גיטלין).
אירועי הספורט המרכזיים בכל מדינה וכך גם בארץ, מושכים קהל רב לא רק למגרשים אלא גם לצפייה במסכי הטלוויזיה, מפגשי ספורט מספקים את ה"סחורה": דרמה, עלילה, הפתעות, גיבורים, ריגושים, אסתטיקה, יריבות ומתח- כל המרכיבים הנחוצים לאחוזי צפייה גבוהים. למעשה הספורט מספק את המכנה המשותף הרחב ביותר של הכפר הגלובלי.(פנים: כתב- עת לתרבות חברה וחינוך, עמוד 42- משולש מנצח: ספורט, טלוויזיה, כסף- גלעד ויינגרטן). אף שהטלוויזיה היא אמצעי תקשורת שנועד לעיניים, הקול ממלא לא פעם תפקיד מכריע בהרחקת תשומת הלב מן המגרש. אין בוטחים בצופים שיגיעו למסקנות משלהם. שדרי הספורט אינם רק מתארים את האירועים אלא גם מפרשים אותם.
 הספורט העולמי חייב לתקשורת ההמונים  את הפופולאריות העצומה לה הוא זוכה כיום ברחבי העולם. היא הפכה אותו לחלק חשוב מתרבות הפנאי של האנשים הן בתחומי הפעילות שלהם והן בתחומי העניין – צפייה, האזנה וקריאה שלהם.
בו בזמן, הספורט הוא מקדם צפייה ראשון במעלה. כך שהספורט והטלוויזיה הם שותפים אולטימטיביים – שותפים אידיאליים המחזקים זה את זה. (גלילי יאיר,  "השותף האולטימTV ספורט וטלוויזיה",אותות 79, מס'
1 97,הוצאת איגוד המפרסמים בישראל, ע"מ 88-90).