מטרתי בעבודה זו היא לסקור את התפתחותה של המערכת הפוליטית בישראל, החל מתקופת המנדט הבריטי. בכוונתי לבחון אילו תנאים אפשרו הקמת מערכת פוליטית בעלת מרכז אוטונומי, ואילו מוסדות פוליטיים שהוקמו בתקופת היישוב היהודי תרמו לפיתוחה של מערכת פוליטית זו, שתרמה למעבר חלק בין היישוב להקמת מדינה עצמאית. בתקופה שלאחר הקמת מדינת ישראל, אני אסקור את התפתחותה של האופוזיציה ותפקודה במערכת הפוליטית כביטוי לריבונות עממית.
–
לסיכום, ניתן לראות כי המוסדות הפוליטיים שכוננו בתקופת היישוב ושתרמו ל"מדינה בדרך" היו "ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל", "איגוד הנבחרים" שהיה ראשו של "כנסת ישאל", ו"הועד הלאומי" שהיה זרועו המבצעת של אסיפת הנבחרים. גם בתקופת היישוב, וגם בשני העשורים הראשונים לאחר הקמתה של מדינת ישראל, הייתה מפא"י למפלגה הדומיננטית, וכמעט שלא הייתה נוכחות לאופוזיציה שאפילו לא הייתה קרובה להיות שוות כוח אליה. בשנת 1977 התרחש מהפך, ושני הגושים העיקריים, העבודה והליכוד-דתיים, הפכו כמעט זהים בגודלם. דבר זה הביא עימו אופוזיציה חזקה ובעלת השפעה ניכרת. בעקבות מהפך זה יכלה האופוזיציה להגשים לבסוף את ייעודה הפוליטי, שהוא הכשרת הקרקע לחילופי שלטון בבחירות הכלליות הבאות ושימוש כגורם מפקח על הממשלה.