אחת הבעיות הנפוצות ביותר במאה ה-20 הינו גל הגירושין הגדול. העלייה בשיעור הגירושין בארץ ובעולם בולטת במיוחד בשנים האחרונות.  בארץ לפי הערכה, מדובר בכל ילד שלישי המתמודד במשבר הגירושין. גם בחינוך הממלכתי דתי יש עליה מתמדת במספר הילדים להורים גרושים (קופרשמידט, 2000). גירושין הנם משבר קשה להורים ולילדים,  שכן הם מערערים את המערכת המשפחתית האמורה לספק לילדים את צורכיהם הגופניים והנפשיים, ולהעניק להם תחושת תמיכה, הגנה ובטחון (קופרשמידט, 2000). על בסיס מחקרים בארץ ובעולם ניתן להתייחס אל ילדי הגירושין כאל "אוכלוסייה בסיכון". נמצא כי תגובות רגשיות קשות אצל הילדים והתהוות קשיים בהסתגלותם החברתית והקוגניטיבית הן תופעות שכיחות הנלוות לגירושין. בין הקשיים הנפוצים בהסתגלות החברתית, נמצא כי למרבית ילדי גרושים שחוו את המשבר בגילאים 4-12 תהיה נטייה להפנים את התוקפנות כלפי עצמם (סמילנסקי, 1990).
     תיאוריות פסיכולוגיות ומחקרים בשנים האחרונות מציגים עמדה משותפת לפיה אצל מתבגרים הנטייה לתוקפנות אינה נובעת מתהליכים אבנורמליים, אלא מתהליכים פסיכולוגיים חברתיים שהם מקור להתפתחות דפוסי התנהגות אנושית קונפורמית ושאינה קונפורמית. הנטייה לתוקפנות בקרב מתבגרים אינה צורך לרפא פתולוגיה של התוקפן, אלא נובעת מתהליך פסיכולוגי חברתי והתוקפנות מהווה סימפטום לתסכול ומצוקה בה נתון המתבגר.
עבודת המחקר המוצעת בזה תנסה להציע הסבר לנטייה לתוקפנות, כסימפטום יחיד למצוקה, בקרב מתבגרים באמצעות מודל אינטגרטיבי, ואף להציג מספר משתנים אישיותיים כמבחינים בין תופעות התנהגותיות שונות של נוער במצוקה. מודל זה מסתמך על שילוב של תיאוריות פסיכולוגיות דינאמיות ופסיכולוגיות.
     השאלה המחקרית בה נתמקד היא: מהו ההבדל בין מתבגרים שהינם ילדי גרושים לעומת מתבגרים המגיעים מתא משפחתי בריא, בנטייה לתוקפנות? מטרת המחקר היא לנסות לבסס באופן ראשוני מודל תיאורטי אפשרי המסביר הבדלים בין מתבגרים במצוקה כתוצאה של נטייה אישיותית שונה. נטייה זו מתבססת על רגשות מוסר שונים בהיררכיית עדיפויות שונה. חלק מהמתבגרים נוטים יותר לשפוט את המציאות ואת התנהגותם על בסיס רגשות אשמה ואילו אחרים יותר נוטים להסתמך על רגש הבושה. במחקר הזה ייבחנו מספר משתנים פסיכולוגיים ולא יינתנו הסברים סוציולוגיים לתופעה. המחקר הנוכחי ינסה לבחון את מערכת הרגשות של המתבגרים להוריהם ואת מועדותם האישיותית והרגשית של המתבגרים כתוצאה מהגירושין. המחקר ינסה להסביר מדוע בקרב ילדי הגרושים תהיה נטייה גבוהה יותר למועדות לבושה, וכתוצאה לעוינות ותוקפנות כלפי פנים, כשבקרב ילדי משפחה שלמה תהיה נטייה גבוהה יותר למועדות לאשמה, ועוינות ותוקפנות כלפי חוץ. זאת, תוך התמקדות ברגש הבושה כגורם מתווך משמעותי, כזה המשפיע על התוקפנות והעוינות במצבי תסכול וגורם להפנייתן כלפי ה"עצמי". אחת הטענות הבולטות בתחום התוקפנות, עליה מסתמך מחקר זה, היא שבני אדם נוטים להגיב בתוקפנות למצבי תסכול (Berkowitz, 1993). כאשר בני אדם נקלעים למצב שבו הם חשים אין אונים מאחר והם אינם מצליחים לפתור אותו בהתאם לרצונם, מתעורר דחף התוקפנות. דחף זה מעורר רגשות עוינות ויכול לקבל ביטוי התנהגותי כלפי חוץ, כגון עבריינות או אלימות או לחליפין, ביטוי התנהגותי כלפי פנים כגון התאבדות, דיכאון, שימוש בסמים או הפרעות אישיות.
כדי לבחון את השפעת הנטייה לבושה מול הנטייה לאשמה, יתמקד המחקר גם בקבוצת השוואה של ילדים ממשפחות דו הוריות, משפחות שלמות. על מנת להציג את המודל המוצע, יובאו להלן מאפייני מוסד הנישואין בעבר, ומעט ממאפייני גיל ההתבגרות. לאחר מכן, יוצגו תיאוריות המסבירות את תרומת ההורים בהתפתחות הילדים וכן תיאוריות הרלוונטיות למודל המחקר הנוכחי.