אדווארד מונק (12 בדצמבר 1863
– 23 בינואר 1944)-ביוגרפיה    אדווארד מונק הינו אחד האמנים המשפיעים ביותר על צמיחת הזרם האקספרסיוניסטי של תחילת המאה ה-20. בילדותו היה מונק מוקף חולי ומוות:
אמו חלתה בשחפת ונפטרה כאשר היה בן חמש, ובהיותו בן 14 נפטרה אחותו שהייתה מבוגרת ממנו בשנה אחת בלבד, גם שני אחיו הנוספים חלו. (אינטרנט:http://he.wikipedia.org/wiki)    בעקבות נסיעה לפריז בשנת 1889 התוודע מונק לאימפרסיוניזם הגרמני ולאמנים הנחשבים פוסט-אימפרסיוניסטים, דוגמת פול גוגן ואנרי טולוז-לוטרק, בעקבות זאת החל להתגבש סגנונו האישי והעמוק, ושימושו בקו המתפתל והזורם דמה לקוויות המאפיינת את סגנון האר נובו, אולם השימוש של מונק בקו לא היה למטרה דקורטיבית כשם שהוא מופיע בביטויי האר נובו, אלא ככלי לביטוי של תובנות פסיכולוגיות. עבודתו הבשלה של מונק עוסקת בתגובתו של היחיד אל מול החברה. (אינטרנט:http://he.wikipedia.org/wiki)    הציור הידוע ביותר של מונק הוא "הצעקה", שבו דמות אקספרסיבית הניצבת על גשר, צועקת אל מול הצופה. ציורים אחרים מציגים נושאים כגון ערפד המתנשק עם עלמה, ילדה גוססת במיטתה. סגנון הציור של מונק הוא אקספרסיבי, כלומר סגנון הבעתי ובו משיכות מכחול ברורות, קווים דינאמיים בציור, נטייה לצבעים כהים ומלנכוליים, שימוש בקווי קונטור ועוד. (אינטרנט:http://he.wikipedia.org/wiki)    מונק יצר גם ליטוגרפיות של עבודותיו. חלק מציוריו מופיעים בגרסאות אחדות.
מונק בעבודותיו מתעסק בעיקר בביטוי חרדותיו ורגשותיו העזים. מונק היה בעל השפעה מרכזית על כל האמנים האקספרסיוניסטים של אותה תקופה, שחיפשו את הדרך לבטא בעוצמות חזרות את מה שעובר עליהם מבפנים. מונק הרבה להתרשם מתמונותיו של גוגן שמהן נמצא למד על האפשרות ליצוק את הרגש העז בדפוס של חוויות אוניברסאליות באמצעות השימוש בצורות מופשטות, מעוגלות ובאזורי צבע טהור רבי-משמעות. מונק היה עסוק באופן כפייתי בכל אשר קשור לחולי ומחלות, דמויות בודדות ומיואשות. דימוייו של מונק מזכירים סיוטי בלהות חוזרים ונשנים, שמהם שאף כמדומה להשתחרר על ידי ציורם שוב ושוב. בעבודותיו טיפל מונק באופן ישיר בסוגיית נבכי הנפש והרגש. (אינטרנט:http://he.wikipedia.org/wiki)    לפי מסורת האקספרסיוניזם, החוויה האישית שהיא לעיתים קרובות טראומתית משמשת מקור לנושאי הציור. צבעים מנוגדים, עיוותי צורה חריפים והנחת צבע רוטטת הם אלמנטים אקספרסיוניסטיים. את יצירתו של מונק לא ניתן להבין ללא ההקשרים הביוגרפים. אותם נושאים מגלמים ביצירתו נטייה שאימצו לעצמם הסימבוליסטים של סוף המאה התשע- עשרה. נפשו של אמן סימבוליסט היא נפש מתלבטת והוא מציג עצמו כקרבן לדחפים ולחצים פנימיים הנאלץ להגיע לכלל עימותים בין המוסכמות החברתיות לדחפיו האישיים. לכך מצטרף הסגנון, ככלי לביטוי מאווייו הנפשיים של היוצר. (הדס,1996: 185)    עולמו הסוער של מונק, מצוקותיו הקיומיות, פחדיו ולבטיו משתקפים לא רק בנושאי ציוריו אלא גם בסגנונם. ציוריו של מונק הם אנתרופומורפיים.
הוא עושה שימוש בדמות האישה ככלי להעברת מסרים. הדמות האנושית אצל מונק היא השלכה לבעיות שהוא חש כי עליו לטפל בהן ועל כן יש בה עיוותים חריפים המובילים לסגנון אקספרסיבי מובהק. סגנונו בנוי על המתח שבין הריאליזם הפיגורטיבי לבין הפשטת האמצעים האמנותיים-לצבעים ולקווים בציוריו חיים משל עצמם. הרקע המשפחתי של אדווארד מונק הותיר בו חותם טראומטי עד יום מותו. מערכות היחסים שלו עם הסובבים אותו הייתה טבועה בחותם ילדותו ובצורך הדו ערכי לראות בכל אישה את האם מחד ואת המין והנשיות שהפכו מאיימים ומסרסים לגביו מאידך. במרבית יצירותיו בוטאו שני נושאים: חולי ומוות ודמות האישה ולעיתים אף שולבו השניים כאשר האישה המסמלת פוטנציאל הפריון והלידה תתואר גם כנושאת בחובה זרעי מוות.  אביו של מונק היה רופא צבאי, איש נוקשה ודתי קיצוני. אמו נפטרה ממחלת השחפת שבע שנים לאחר נישואיה והותירה חמישה ילדים קטנים בהשגחתו של בעלה. בזיכרונותיו התייחס מונק לאווירה הקודרת בבית בשל נוקשותו של האב ובמיוחד בשל מחלתה של אמו. מונק היה ילד חולני ואמו מתה בהיותו בן חמש. בגיל ארבע-עשרה חלה אף הוא בשחפת אך החלים. שנה לאחר מכן חלתה אחותו סופי ומתה. מונק כתה על כך בזיכרונותיו: "חולי, שיגעון ומוות היו מלאכי השחור סביב מיטתי. אמי שמתה צעירה שתלה בי את זרעי מחלתה. אבי-בטירופו ובדתיותו הקיצונית זרע בי את השיגעון". (הדס,1996: 186)