תקציר ילדים המאובחנים כבעלי פיגור שכלי קשה מציגים קשיים מוטורים תפקודיים רבים. הטיפול המוטורי באוכלוסייה זו חשוב לתפקוד היומיומי ולאיכות החיים, והצלחתו תלויה בגורמים שונים כגון אבחון מדויק, תוכנית טיפול טובה, מקצועיות המטפל, עזרי טיפול מתאימים ועוד. אחד הגורמים המרכזיים המשפיעים ביותר על הצלחת הטיפול המוטורי הוא הענות הילדים לטיפול, ומחקר זה בדק גורמים העשויים להשפיע על הענות או שיתוף הפעולה של הילד בטיפול המוטורי:
עמדת מטפל, התניה, הגדרת אזור תרגיל ואימון בזוג. גורמים אלו נבדקו בשלוש סוגי מטלות מוטוריות שונות – הליכה על מסילה נעה, מטלה חדשה ומטלה מוכרת. השערת המחקר הייתה שהגורמים שנבדקו יעלו את המוטיבציה של הילדים לביצוע המטלה המוטורית וכן שהמוטיבציה לביצוע מטלה מוכרת תהיה גבוהה יותר מהמוטיבציה לביצוע מטלה חדשה. קבוצה של 17 ילדים השתתפה בשני ניסויים. ניסוי 1: הליכה על מסילה נעה במשך 5 דקות , ניסוי
2 : ביצוע מסלול משימות מוטוריות שכלל 3 תרגילים חדשים ושלושה מוכרים. כל מטלה (בשני הניסויים) בוצעה פעמיים תחת השפעת כל אחד מהגורמים הבאים: מטפל קרוב אל הילד (מצב בסיסי), מטפל מרוחק מהילד (רק במסילה), התניה, הגדרת אזור תרגיל (רק במסלול משימות) ואימון בזוג. הענות הילד להליכה על מסילה נמדדה ע"פ מספר הפעמים שהילד ניסה להפסיק את ההליכה על המסילה. הענות הילד לביצוע המטלות המוטוריות האחרות נמדדה ע"פ זמן ביצוע המטלה. ביצוע המטלות צולם בוידאו ונותח ע"י שני בודקים חיצונים בלתי תלויים. בניסוי על המסילה נערך ניתוח סטטיסטי לא פרמטרי, ובניסוי במסלול המשימות נערך ניתוח שונות דו כיווני 4X5 עם מדידות חוזרות, מבחן t מזווג ומתאמים.
האימון בזוג נמצא כגורם המניע הטוב ביותר עם פער מובהק מהגורמים האחרים במסלול המשימות המוטוריות. בנוסף, המחקר מאשש את גורם הזמן כמדד מהימן למידת היענות. לא נמצא הבדל משמעותי בין ביצוע מטלה חדשה למוכרת אך נמצא חוסר עקביות באופן ביצוע מטלות חדשות. הדיון בעבודה עוסק בהשלכות התיאורטיות, מתודולוגיות ומעשיות של הממצאים.
העבודה אינה כוללת ביבליוגרפיה