תקציר:
עבודה זו מהווה רפליקציה לניסוי של וויינר ( a 1980 Weiner), תיאורטיקן שעסק רבות בתחום ייחוסי הסיבתיות.  המחקר לו נערכה הרפליקציה, בחן את ההשלכה של ייחוסי סיבתיות של אנשים על נכונות למתן עזרה. בניסוי שבוצע במסגרת המחקר מפורטת שלוש סיטואציות שונות בהן נתבקשו סטודנטים להשאיל את סיכומי השיעור שלהם לסטודנט הזקוק לכך – בשל חוסר מאמץ אקדמי  או בשל בעיה רפואית ( בשני תנאים שונים ). הניסוי בוצע בכדי לבחון את השערת המחקר לפיה כאשר ייחוס הסיבתיות הוא לגורם חיצוני ולא נשלט, הדבר יעורר יותר רגשות חיובים (סימפתיה ורחמים) וכך הנכונות לעזרה תהיה גבוהה יותר, ולהפך כאשר שייחוס הסיבתיות הוא לגורם פנימי ונשלט, הדבר יעורר יותר רגשות שליליים (כעס וגועל) ולכן הנכונות לעזרה תהיה נמוכה יותר. ממצאי המחקר מאששים את ההשערה המפורטת לעיל.       מבוא:
היידר ( Heider 1958 ) , טען כי האדם מתנהג כ"מדען נאיבי" המחפש את הסיבות להתרחשויות שבסביבתו באותו האופן בו המדען מחפש את הסיבות לתופעות טבע. הוא ניסח ארבעה עקרונות אותם אנשים בוחנים ולפיהם הם מסיקים על סיבתיות בהקשרים בינאישיים. הראשון, האם מדובר על סיבה קבועה לעומת סיבה חולפת וזמנית. השני, האם ההתנהגות מכוונת ורצונית או שמא היא כפויה.
השלישי, האם מדובר בסיבה פנימית או חיצונית לאדם. והרביעי, רעיון ההשתנות המשותפת- קו-וריאציה כלומר, האם כאשר הסיבה קיימת גם התוצאה מתקיימת וכאשר התוצאה אינה מתקיימת גם הסיבה לא קיימת ( לדוגמא: האם תמיד לאחר שתיית אלכוהול האדם נוהג בצורה לא זהירה והאם האדם תמיד נוהג בצורה זהירה כאשר אינו שותה) .היידר לא בחן את השערתו מבחינה אמפירית, אך עקרונות אלה, היוו את הבסיס לחקירות אמפיריות של ייחוס סיבתיות בהמשך. קלי ( Kelley, 1971 )  ערך תצפיות ואיסוף נתונים  על בסיס העקרונות שהציג היידר, בניסיון להבין מהם ייחוסי הסיבתיות של אנשים בסיטואציות שונות. הוא הגדיר שלושה ממדים שבאמצעותם סיווג את הסיבה להתנהגות כפנימית ( ייחוס לאדם עצמו ) או כחיצונית ( ייחוס לסיטואציה). שלושת הממדים שהגדיר הינם: ממד ההסכמה- כיצד אנשים אחרים מתנהגים בסיטואציה דומה,  ממד הייחודיות- כיצד מתנהג אותו אדם בסיטואציות שונות, וממד העקיבות- כיצד מתנהג אותו אדם באותו מצב בזמנים שונים. כאשר ממדי ההסכמה והייחודיות נמוכים וממד העקביות גבוה- אזי הייחוס יהיה פנימי לאדם. לעומת זאת, כאשר ההסכמה , הייחודיות והעקיבות גבוהים כולם – אזי הייחוס הינו חיצוני לאדם.
וויינר ( b1980 Weiner) המשיך ופיתח את התיאוריה של קלי ( Kelley , 1971 ) . ובחן, בין השאר, את ההשלכה של ייחוס סיבתיות במצבי הצלחה וכישלון. מלבד ההבחנה בין סיבות חיצוניות לפנימיות שיצר קלי , וויינר הוסיף ויצר שתי הבחנות נוספות. הראשונה,  בין גורם נשלט לגורם שאינו נשלט – כלומר באיזו מידה יש לאדם יכולת להשפיע ולשלוט על הסיטואציה – האם הגורמים למצב הנם בשליטתו והשפעתו או שאינם בשליטתו.
השנייה, הבחנה בין סיבות יציבות ללא יציבות – כלומר עד כמה הסיבה בעלת יכולת השתנות.
במחקר זה , וויינר ( Weiner, 1980 b ) בחן השלכה נוספת של ייחוס הסיבתיות-  השפעתם של שלושת המישורים יציבות, מיקום ( פנימי או חיצוני ) ושליטה, על נכונות למתן עזרה. הוא מצא כי אין השפעה למישור היציבות ולכן התמקד רק בשני המישורים הנותרים.        במאמר נוסף שכתב (Weiner 1980 a ) וויינר טען כי כתוצאה מייחוס הסיבתיות מתעוררים אצל האדם רגשות מסוימים שמשפיעים על הנכונות לעזור. בניסוי מקדים וויינר בחן את התגובות הרגשיות המתעוררות בקרב נבדקים בתגובה לסיטואציות שונות ( כפי שיפורטו בפרק השיטה ) של בקשת עזרה. הוא סיווג את תגובות הנבדקים ל-15 קטגוריות ( לדוגמא: סימפתיה , דאגה , תסכול ) בהסתמכו על מודל קודם שיצר בעל מהימנות של 94% .מתוך 15 הקטגוריות הללו הוא יצר שתי קטגוריות על המבחינות בין רגשות חיוביים ושליליים. הרגשות שנבחרו להיכלל בתוך כל אחת מהקטגוריות הם הרגשות שסווגו בחלוקה הראשונית באחוזים הגבוהים ביותר. הרגשות החיוביים שנכללו בקטגוריה הנם סימפתיה ורחמים ואילו הרגשות השליליים שנכללו בקטגוריה הם כעס וגועל.  וויינר (Weiner 1980 a )  טען כי במצבים בהם אדם אחר נזקק לעזרה, ייחוס פנימי ונשלט לסיבה בגינה הוא מבקש עזרה מוביל למיקסום של רגשות שליליים (כעס וגועל) ומקדם התנהגות לא מסייעת. בעוד שייחוס לגורמים חיצוניים ובלתי נשלטים מעורר רגשות חיובים (סימפתיה ורחמים) ומעלה נכונות להתנהגות מסייעת ולמתן עזרה. מחקרו של וויינר (Weiner 1980 a ) נועד לבחון את הקשר בין ייחוס סיבתיות לבין הנכונות להושיט עזרה לאדם נזקק כפי שבא לידי ביטוי בסביבה הישגית ( אוניברסיטה ), מחקר שאנו נערוך לו רפליקציה בעבודתנו זו.