חייו של דידרו דני דידרו (Denis Diderot) נולד ב– 5 לאוקטובר 1713 בלאנגרה (Langres) שבמחוז שאמפיין (Champagne) בצרפת למשפחה מן המעמד הבינוני. אביו היה משחיז סכינים ואימו היתה בתו של בורסקאי, מקצוע אשר עבר במשפחה משך דורות. בגיל 8 משפחתו החליטה כי ייעודו של דני הצעיר הוא הכמורה וכתוצאה מכך למד הנער בבית הספר הישועי של לאנגרה עד גיל 15. דידרו הפגין יכולת מרשימה ביותר בזמן לימודיו שם, והצטיין במיוחד בלטינית ובמתמטיקה. יחד עם זאת הוא נחשב לתלמיד בעייתי מבחינה משמעתית ולא פעם ננזף ונענש על ידי מוריו. בשלב מסויים במהלך לימודיו הביע באוזני אביו את רצונו לעזוב את הלימודים לטובת מקצוע השחזת הסכינים, אך לאחר נסיון כושל ללמוד את המקצוע חזר למורת רוחו אל בית הספר.
ב- 1728 החליט דידרו הצעיר להפוך לישועי, ללא ספק החלטה שקיבל בעידודם של מוריו בבית הספר אשר הבחינו בכישוריו יוצאי הדופן של תלמידם, ונסע לפריז שם למד תאולוגיה במשך שלוש שנים.
ב- 1732 קיבל דידרו את תואר המאסטר שלו, אך לאחר מכן הפסיק את לימודי הדת והודיע לאביו כי הוא אינו מתכוון לרכוש לעצמו מקצוע אלא להקדיש את חייו ללימודי שפות, מדעים ופילוסופיה. בשנים 1733-1734 דידרו שימש כפקיד במשרדו של קלמון דה רי (Сlement de Ris), וטיפל בעניינים שונים כמו משכנתאות וצוואות, אך מצא את העבודה מייגעת ועזב אותה במהרה.
בעשר השנים הבאות חי דידרו מן היד אל הפה כאשר הוא עוסק בלימודים אינטנסיביים של כמעט כל תחום ידע אפשרי החל ממתמטיקה וכימיה וכלה בלטינית ויוונית, אך במיוחד גילה חיבה לספרות האנגלית, אותה מצא טובה ומרתקת לאין שעור מזו הצרפתית. הפילוסופיה האנגלית, במיוחד כתביהם ועבודותיהם של לוק והובס, היתה גם היא בעלת השפעה עצומה על דידרו הצעיר.
                                                 יצירתו של דידרו מיותר לצייו כי עבודתו הנחשבת ביותר של דידרו עד היום היא פרוייקט חייו, האנציקלופדיה. אלא שיהיה זה עוול להתעלם מיתר יצירותיו של האיש, אשר, כמו מספר מחבריו מתנועת ההשכלה, לא הגביל את עצמו לכתיבה בז'אנר כזה או אחר והתהדר בגוף עבודות מרשים במיוחד בגיוונו. בנוסף, דידרו הפילוסוף היה הוגה דיעות מהפכן אשר הפילוסופיה שלו התגבשה וצמחה בהדרגה עד שלבשה את צורתה הסופית בכתביו המאוחרים יותר.
בתרגומו ליצירתו של שאפטסברי (Shaftesbury) אשר התפרסמה בצרפתית ב-1745
ותורגמה כ-Essai sur le mérite et la vertu , דידרו מבטא לראשונה את עיקרי מחשבתו בתקופה זו. הוא טען כי דת ומוסר (או מידה טובה) נפרדים זה מזה, ואילו מבין השניים המוסר הוא החשוב יותר. המוסר והצדק, לטענתו, תמיד טובים לאדם ובהכרח מובילים לאושר, בעוד שחטא ופריצות מובילים בהכרח לאומללות. בתחילת דרכו בפילוסוף דוחה דידרו בכל תוקף את האתאיזם בטענה כי זה אינו מתיישב עם תמונת העולם ההרמונית שלו ועם השאיפה לצדק, אך דעתו בנושא עוד עתידה להשתנות בהמשך. תפיסתו המוסרית של דידרו נשענה על בסיס אופטימי. הנחתו היתה כי טבע האדם אינו רע מטבעו וכי הסיבה למעשיהם הנלוזים של בני האדם היא השחתתם אופיים האמיתי על ידי חינוך וחקיקה גרועים.