מדינת ישראל מצויה מעת היווסדה במצב של איום צבאי מתמיד על גבולותיה וחשש לקיומה כישות לאומית פוליטית ריבונית. קיום מצב לחימה (רדומה או פעילה) לאורך כל הגבולות, במשך תקופה כה ארוכה, גורם לרמת דריכות מלחמתית גבוהה ולהפיכת ההגנה על הקיום הלאומי, ליעד מרכזי המשתנה בחשיבותו בהתאם למצב בקרב המנהיגים והציבור כאחד.
סמכויות כל החקיקה הביטחונית מהוות יחד את ההסדרים בתחום הביטחוני, אבל בעוד שחקיקת החירום אמורה לדחות את כל ההסדרים הרגילים לפרקי זמן קצובים, כדי להגן על הדמוקרטיה או על המדינה מפני מחריביה, הרי שחקיקת הביטחון הרגילה, האמורה לבטא את ההכרעה החברתית המוסכמת בנושאי ביטחון, כוחה יפה לכל עת. בישראל ההבחנה אינה כה ברורה: תקנות ההגנה לשעת חירום מ-1945 עד היום לא בוטלו והוראות חוק מחקיקת הביטחון הרגילה כוללות הגבלות מחמירות משיקולי ביטחון, בשל היותן מושפעות מהתחושה התמידית של אומה במצור.        מנגד, מדינת ישראל רואה עצמה מחויבת לקיום משטר דמוקרטי ליברלי ולעקרונותיו, בהם שלטון החוק, הכרעת הרוב, הגבלת סמכויות רשויות השלטון ושמירת זכויות האדם והאזרח. למרות שהסכנה העיקרית לקיומה של המדינה מקורה באיום חיצוני, רוב נקודות החיכוך בין עקרונות שלטון החוק לבין מגבלות המנומקות מ"צרכי ביטחון" מצויות דווקא בתחום ביטחון הפנים. אמנם, זכותה וחובתה של המדינה להתגונן מפני חתירה פנימית כנגד משטרה היא גם באמצעות הגבלת חלק מזכויות האזרח, אך לעיתים מנומקות הגבלות אלה שלא לצורך ב"שיקולי ביטחון", בשל ההכרה בעליונות המדינה על כל שיקול מתחרה ועל פי שיקולי הדעת של רשויות הצדק.
אחת מזכויות האזרח החשובות במשטר דמוקרטי, העלולות להיפגע בשל כך היא הזכות להיבחר. הזכות להיבחר מבוססת על ההנחה שדמוקרטיה מודרנית היא צורת שלטון פלורליסטית וסובלנית. המדינה היא זו שמעניקה זכות זו לאזרחיה באמצעות עיקרון הייצוגיות. בעיקרון, זכות המועמדות אינה צריכה להיות מוגבלת עקב אידיאולוגיה או פעילות פוליטית של המועמדים. ואכן, בישראל לא נקבעה מלכתחילה הוראת חוק, המגבילה מבחינה מהותית את זכות המועמדות. ב-1985 תוקן חוק יסוד:
הכנסת ונקבעו 3 עילות להגבלה מהותית וב-1992 נחקק חוק המפלגות וסעיף 5 שלו מפרט  הגבלה מהותית דומה על רישום מפלגה. מדינת ישראל הוגדרה בהכרזת העצמאות כמדינה יהודית, אך הכרזת העצמאות הבטיחה לקיים גם שוויון זכויות חברתי ומדיני לכולם, ואף קראה לאזרחים הערביים להשתתף בבניין המדינה. בישראל, שאלת זכויותיו של המיעוט הערבי במדינה יהודית, מציבה אתגר לדמוקרטיה. הזכות להיבחר לתפקידים ציבוריים שייכת באופן מובהק לתחום הפוליטי, אבל קשורה לזכויות נוספות כגון: חופש ההתאגדות והביטוי, שאינן שייכות בלעדית לתחום זה ויש להן ערך בפני עצמן. בעבודה אראה כיצד הושפעה המערכת המשפטית במדינה במידה רבה משיקולי הביטחון, באלו מקרים המדינה אכן הגנה המדינה על עצמה ובאלו הדמוקרטיה הגנה על עצמה, כיצד הלכו ופחתו נימוקי הביטחון ובמקביל גברו שיקולי הדמוקרטיה המתגוננת וכיצד התבטא השוני בהתייחסות לערבים לעומת היהודים. אתחיל בדיון בשאלה, האם יכולה להיות הצדקה לעיצובה של זכות המועמדות כזכות מוחלטת וארחיב על המגבלות, השפעתן ונסיבות היווצרותן. כן אציג את עיקרי הפסיקות המשפטיות בסוגיית הגבלת הזכות להיבחר ואעמוד על השינויים בחקיקה בהקשר זה לאורך ציר הזמן 1998-1948.   תוכן העניינים
א.    מבוא עמ' 5-3.
ב.     ההגבלות המהותיות על הזכות להיבחר .עמ' 8-6.
ב.1.  השימוש בדמוקרטיה מתגוננת.
ב.2. מדינת העם היהודי. ב.3 הסתה לגזענות. ב.4. זיהוי סף הסכנה הוודאית.
ג.      עיקרי הפסיקות המשפטיות בין 1998-1948 –עמ'
1 5-9.
ג.1. ע"ב 1/65
יעקב ירדור ג.2. בג"צ 344/81
נגבי ואח'  ג.3. ע"ב 2/84
משה ניימן  ג.4. ע"ב 1/88
משה ניימן  ג.5. ע"ב 2/88
יהורם בן שלום ג.6. ע"ב 2805/92
רשימת "כך" ג.7. ע"ב 2858/92
אליאסף מובשוביץ        ג.8. רע"א 7504/95 גאנם יאסין ג.9. רע"א
2 316/96 מירון איזקסון  ד.                       ההתפתחות החקיקתית בסוגיית פסילת רשימות עד
1 998-.עמ' 18-16.      ד.1. הפקודה למניעת טרור 1948 ותיקוניה 1980, 1986.
ד.2. חוק לתיקון דיני העונשין (ביטחון המדינה) 1957 והשינוי 1977.
ד.3. חוק יסוד: הכנסת 1958 והתיקון 1981.
ד.4. חוק העמותות 1979. ד.5. תיקון חוק יסוד: הכנסת סעיף 7א 1985. ד.6. תיקוני חוק הבחירות לכנסת 1985, 1992. ד.7. חוק המפלגות 1992.           ד.8. חוק היסוד:  כבוד האדם וחירותו
1 992.                ה.                  סיכום ומסקנות עמ'
2 0-19.
ו.                     ביבליוגרפיה …עמ'
2 1.