השינויים החוקתייים של עבירת האינוס בישראל הגישות הפמיניסטיות מדגישות את מעמדה הנמוך של האישה בחברה באופן כללי.כאשר הן טוענת שקיימות מוסכמות חברתיות לגבי מעמדה ותפקודה של האישה בחברה,אשר מכינות את האישה להיות נאנסת (עליה להיראות רצויה,לא יאה להיות תקיפה,עליה להיות פסיבית וכנועה וכו') ואכן שוללות ממנה התנהגויות מסוימות.כתוצאה מכך נוצרו סטריאוטיפים של נשים הראויות כביכול להגנה ושל נשים "מופקרות".ומכיוון שהמערכת המשפטית הנה חלק בלתי נפרד מן המערכת החברתית המדכאת את הנשים,אותה מערכת מאמצת ת אותם סטריאוטיפים הלכה למעשה.(ל סבה ,ל. וליבן קובי,מ. ,(1995); דפנה ברק ארז(2005)).
ברק-ארז(2005) מבליטה את טענתה של מקינון ,שבמציאות החברתית השוררת,המיניות היא אתר מכונן של הכפפת נשים ודיכוין,ןלכן היא חייבת להיות גם תחום מרכזי להתערבות.כך,למשל ,בהקשר של עבירת האונס,מקינון הציגה ביקורת קשה על הפרשנויות המסורתיות ליסוד ההסכמה,היא קראה לחשיבה מחודשת על חלק מהנחות היסוד של המשפט,שהשפיעו באופן מערכתי על הגנת זכויותיהן של נשים.מכאן,מקינון ופעילות פמינסטיות נוספות העלו על סדר היום המשפטי את הטיפול במצוקות המיוחדות של נשים ,שאחת מהן הייתה עבירת האינוס וכל הפרשניות הקשורות לה.
בעשורים האחרונים נערכו מספר שינויים בהגדרת עבירת האינוס.שינויים אלו משקפים את שינוי העמדות החל בחברה ביחס לנורמות התנהגות המינית המקובלות.על מנת לעמוד על אותם שינויים אני אסקור שני תיקונים הרלוונטים לעניין:תיקון מס' 22 לחוק העונשין (התקבל בשנת 1988 ),ותיקון מס' 61 לחוק העונשין (התקבל בשנת 2001).
האופטמן (1995) מתמקדת בתיקון 22 לחוק העונשין (22 במרס 1988),במאמרה:אונס-יסוד ההסכמה ודיני הראיות,וטוענת שתיקון זה בא במקום שלושה תיקונים:להרחבת הגדרתו של המעשה האסור שביסוד עבירת האינוס,כאשר היום מדובר על "אינוס במובן הרחב" שקבוע כיום בהוראות סעיפים 345 ו347 במשולב. הווה אומר,אינוס אינו מסתכם רק בבעילה כפויה של אישה בידי גבר,כי אם הינו,"קיום מגע מיני מכל סוג שהוא,המבוצע בידי גבר או אישה בזולתו/ה,שלא בהסכמה חופשית של הסובייקט,ומגע מיני פירושו" החדרת איבר מאיברי הגוף או חפץ לאיבר המין של האישה,החדרת איבר המין הזכרי לפי הטבעת או לפה של אדם (גבר או אישה).
תיקון זה,כלל אף המרת המונח "בניגוד לרצונה" במונח "שלא בהסכמתה החופשית",להמרה זו משמעויות עקרוניות ומעשיות כגון: הכרה בעובדה כי אין אפשרות לעסוק במושג "רצון" במסגרת המשפטית,זאת מאחר כי אין הוא גלוי לאיש מלבד הפרט עצמו.כמו כן,השלכות באשר לטענת הנאשם,כי לא היה מודע שאין ברצונה של הקורבן להיבעל,יסודות הטענה מתערערים לאור העובדה כי "הסכמה",בניגוד ל "רצון" ניתנת לבחינה(האופטמן צ.,(1995)).
בתיקון
2 2 ,הושמט המונח "שלא כדין" מהגדרת העבירה,השמטה המביאה לידי ביטוי את העיקרון שאין להשלים עם אלימות גם בתוך התא המשפחתי,ומבהירה כי אין לבעל הגנה מיוחדת העומדות לו בשל קשר הנישואין.
משמעות נוספת וחשובה  של תיקון זה, הינה השוואתה של עבירת האינוס,שבהן הסכמת המתלוננות משמשת הגנה לנאשם, לעבירות אחרות (כגון:
חטיפה),השוואה זו הינה אמצעי במאבק נגד שעות קדומות ומיתוסים שונים בהם שבויה החברה על כל מרכיביה ובכלל זה אף מערכת המשפט.
האופטמן (1995) מדגישה –