מבוא
התיעוד בעל-פה תופס מקום חשוב בכלל המקורות שעליהם מתבסס המחקר בכמה מן הנושאים המרכזיים של ההיסטוריה היהודית במאה ה-20.  תחום מרכזי אחד, שאין בו כמעט תחליף לעדות בעל- פה, הוא חקר השואה. כל הבא לחקור את תקופת השואה מנקודת המבט היהודית, נתקל בבעיה של מיעוט החומר הדוקומנטארי ובחוסר השיטתיות והרציפות שבו. כדי למלא את החסר הוא יזדקק בהכרח לעדויותיהם של ניצולים או של עדים לא יהודיים.
על עדויות בנושא השואה כתב כבר פרימו לוי [1] שהיה כימאי במקצועו: "טבעי ומובן מאליו שהחומר המוצק ביותר לשחזור האמת על המחנות מושתת על זיכרונות השורדים…" ועוד כתב לוי באותו ספר:  "הזיכרון האנושי הוא מכשיר נפלא אבל מוליך שולל … הזיכרונות המונחים בתוכנו לא נחרטו באבן: הם נוטים להימחק במשך השנים … לעיתים קרובות הם משתנים או גדלים ממש … זיכרון המועלה לעתים קרובות מדי ומסופר תדירות כסיפור, נוטה להיקבע כסטריאוטיפ, בצורה שאושרה על ידי הניסיון: צורה מגובשת ומקושטת, שהובאה לידי שלימות, המתמקמת במקומו של הזיכרון הגולמי וגדלה על חשבונו." יש  שיאמרו (קייס  אנטון)[2]  כי   בעידן  השעתוק  וההפצה  האלקטרוניים, נעשה  הזיכרון  לחוויה  אודיו – ויזואלית  קולקטיבית  שבה  דימויים  המוטבעים  על  גביי הצלולואיד   יוצרים  בנק  טכנולוגי  של  זיכרונות  ומעצבים  בהדרגה  את  תפישת  העבר  שלנו, כי  הטכנולוגיה  מחברתת את הזיכרון.
מאורעות היסטוריים נודדים מתחום הזיכרון האישי אל תחום  ההדמיה, אל  סימולציה  של  דימויים  ויזואליים  קולנועים  וטלוויזיוניים   המאורגנים  מחדש  בזמן   ובמרחב, במבנה  נרטיבי  שבו  משולבות עובדות  היסטוריות   בעובדות  בדיוניות, וכי  יש  להיאבק  על  הייצור  והניהול  של  הזיכרון  הציבורי  ועל  השליטה  בו, וכי  הצגה  אותנטית  או  ריאליסטית  של  העבר  אינה  אפשרית  כלל,  וכי  תפישת  העבר  תיתכן  רק  באמצעות  הדמיות  ויצירה  מחדש  בסמלים.
שושנה  פלמן [3]  במאמרה על  "שואה"  של  קלוד  לנצמן מתייחסת  אל  המדיום  הקולנועי  כמדיום  המרחיב  את  אפשרות  העדות  וגבולותיה: "בשואה  מגולמת  לא  רק  אפשרותה  של  האומנות  להעיד  אלא  יכולתה  להתייצב  על  דוכן  העדים. "שואה"  מגלם  את  משמעות  תקופתנו   בעידן  העדות, עידן  שבו  מסירת  העדות  עברה  טראומה  גדולה.. "שואה"  הופך  אותנו  עדים  למשבר  היסטורי  של  העדות". "שואה"  מאפשר  לנו  לראות  את  התרחשות  השואה  כמאורע  היסטורי  מוחלט, שעצם  ודאותו  הנצחית  עושה  אותו  פרדוקסאלית  למאורע  שאי אפשר  להוכיחו: "עידן  העדות  הוא  עידן  האי  הוכחה, עידנו  של  מאורע ששפע  האסמכתאות  עליו  מעמיד  אותו  מתחת  ומעבר  לכל  אפשרות  הוכחה." ויש  שיגידו  כי  למרות  החששות  מתוקפן  של  עדויות  אלו  כמסמך  היסטורי  בעתיד,  יש  לנו  חובה  מוסרית  להקשיב  ולתעד  את  עדויותיהם  של  הניצולים  הנושאים  אותה  בעול  על  כתפיהם  כשליחים  ועדים  של  אירועים  שאינם  יכולים  לאמור  את  דבריהם. הצורך  והרצון  להעיד  הוא  מחויבות  מוסרית.  אלי  ויזל [2]  כתב  כי  לא  לספר,  לא  להעיד,  פירושו  להפר  אימון. מתן  עדות  מבחינתו  היא  לקחת  אחריות  על  האמת, משמעו  לא  רק  לספר, כי  אם  להתחייב  ולחייב  את  הדין  וחשבון  בפני  הזולת, לקחת  אחריות  במילים  על  ההיסטוריה  או  על  אמיתה  של  ההתרחשות  על  מה  שלפי  ההגדרה  הוא  מעבר  לאישי,  על  מה  שיש  לו  תקפות  ותוצאות  כלליות." במאמרו  של  רוברט  רוזנברג "העתיד  של  העבר", [4] טוען רוזנברג כי קיימת היסטוריה  חדשה, היסטוריה פוסט – מודרנית  השוללת  את הרעיון שהיה עבר ממשי שניתן לדעת  אותו. ההיסטוריונים הפוסט מודרניסטים שוללים  את הראיה כי היסטוריונים צריכים להיות אובייקטיבים, שוללים את העובדה שצריך להסביר את העבר על בסיס ההיגיון, ושוללים את  הרעיון שתפקיד ההיסטוריה הינו לתרגם ולשקף את התרבות האנושית והמסורת האינטלקטואלית מדור לדור. לדעתם של ההיסטוריונים הפוסט מודרניסטים יש  למצוא  דרכים חדשות להתחבר אל העבר.
יוצרי  סרטים  פוסט מודרניסטים  מספרים  על  העבר  בצורה  רפלקסיבית , מדווחים  עליו  ממספר  רב  של  נקודות  ראות, משתמשים  במבנה  מסורתי  של  התחלה – אמצע  וסוף    ובדומה  "לז'אן  לוק  גודאר"  לא  מתעקשים  על  הסדר  הזה , נוטשים  את  ההתפתחות  הנורמטיבית  של  הסיפור, או מספרים סיפור אך מסרבים לקחת את תפקיד המספר ברצינות, ניגשים לעבר בהומור, פרודיה, אבסורד, סוריאליזם וכו.. , מערבבים  אלמנטים  מתנגשים כמו עבר והווה, דרמה ותיעוד, ויוצרים אנרכיה יצירתית, משנים ומחדשים אירועים  ודמויות, משתמשים בקטעים מידיעות היסטוריות או ידיעות פואטיות ולעולם לא שוכחים את  ההווה כמייצג את כל המיתוגים והידיעות של העבר…
 אלי  ויזל [2] (המצוטט  במאמרו  של  קייס  אנטון עמוד 31)  לאחר  הקרנת  הסדרה  HOLOCAUST   ששודרה  ב- 1978  בפני  קהל  שמנה  כ- 120  מיליון  צופים  באמריקה  סידרה  שערבבה  תמונות  ממחנות  ריכוז  עם  פרסומות  למכוניות  " חצאי  עובדות ,  חצאי  שקרים , הסרט  הוא עלבון  לאלה  שמתו  ואלו  ששרדו , הדוקו – דרמה  אינה  נסבה  על  מה  שחלקנו  זוכרים  כשואה , האין  זה  מה  שכל – כך  הרבה  מטורפים  חסרי  מצפון   טוענים  לאחרונה  בכול  רחבי  העולם שהשואה  אינה  אלא  המצאה?" אלי  ויזל [2]  מביע  את  החשש  שבעיני  הדורות  שיבואו  לאחר  שכל  ניצולי  השואה  ילכו  לעולמם  , יעומעם  האירוע  ההיסטורי  של  השואה  ואת  מקומו  תתפוס  הסימולציה  שלו –  הצגתו  הקולנועית , חשש  שיום   אחד  השואה  תימדד  ותישפט  על – פי  סידרת  טלוויזיה, מדיום  שבו  מטושטשים  הגבולות  בין  ההיסטוריה  המדומה  להיסטוריה  העובדתית  .מדיום  היוצר  הכלאה  בין  תצלומים  דק ומנטרים  וקטעי   סרטים  אוטנטיים  ממחנות  ריכוז היוצרים " אפקט  מציאות"  עז  הפונה  לזיכרונו  החזותי  של  הצופה , כך  שבאופן  מובלע  מאושש  את  אמיתותו  של  הסרט  כמסמך  היסטורי,  עם  מבנה  דרמטי  ואינפורמציה  בדיונית  המבטיחה  משהו  לכול  צופה , מוצר  שנתפר  לפי  מידותיו  של   הצרכן .
כלים ותהליך העבודה   בעבודה זאת אעסוק בנושא התיעוד בע"פ (.(oral history  אנסה להבין ולחקור מהו הערך ההיסטורי של התיעוד בע"פ. בעבודה זו אתייחס לעדויות בעיקר של ניצולי שואה ובעיקר מתוך פרויקט התיעוד של יד ושם. אבדוק את נושא הזיכרון הן מהאספקט ההיסטורי והן מהאספקט הפסיכולוגי ואביא דעות שונות של היסטוריונים התומכים ומתנגדים לשימוש בעדויות כמקור היסטורי. אבחן את הנושא כפי שהוא בא לידי ביטוי בשני סרטים דוקומנטאריים  – "האחיות כהנא ", ו"מרטין" . בשל מיעוט חומר ביבליוגראפי בנושא אשתמש בעבודתי זו גם בהרצאות שאספתי מימי עיון שנערכו בנושא גביית עדויות.
שאלת המחקר היא אם כן האם עדויות בע"פ יכולות לשמש כמקור היסטורי ?
תוכן  העניינים        פתח- דבר 3
מבוא   -3
כלים ותהליך העבודה   –..5
פרק ראשון – א.עדות שבע"פ – ההיסטוריה …
6
ב.סוגים של תיעוד בע"פ    -.11
פרק שני –  על הזיכרון האנושי        -…12
בין זיכרון פרטי לזיכרון קיבוצי ..17
הזיכרון, האני וההיסטוריה -.18
פרק שלישי – ההיסטוריונים החדשים -.19  פרק רביעי – הבעייתיות שבהסתמכות על עדויות בע"פ כמקור היסטורי -…23
פרק חמישי – חשיבותן של העדויות בע"פ למחקר ההיסטורי  –28
פרק שישי – עדויות כפי שבאות לידי ביטוי בקולנוע דוקומנטארי -31
סיכום …34
הערות שוליים -..35
ביבליוגרפיה –39
נספח –..42 – 48