מבוא תהליך אוסלו וושינגטון , 13 בספטמבר 1993 היה יום משמעותי בהיסטוריה של המזרח התיכון. מדשאות הבית הלבן, התמרקו לקראת לחיצת היד ההיסטורית של יאסר ערפאת יושב ראש אש"ף וראש ממשלת ישראל יצחק רבין. שבטווח נשיא ארה"ב ביל קלינטון מנצח על האירוע.
לחיצת היד התווספה לחתימה על "הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי".
שהורה בעצם על הכרה הדדית של שני הצדדים והעברת רצועת-עזה ויריחו לידי הפלסטינאים כשלב ראשון בהסכם שלום בין שני הצדדים. על המסמך חתמו בשם ישראל שר החוץ דאז שמעון פרס, והממונה על עניני החוץ באש"ף מחמוד עבאס- אבו מאזן.
התמונה ההיסטורית של שלושת המנהיגים הייתה התוצר הסופי של מהלך רב מפגשים ברובם סודיים וחשאיים, בעצם העובדה שמדיניותה של ישראל עד אז הייתה נידוייו של אש"ף והגדרתו כגוף טרוריסטי שלא בר שיח.  תחילת התהליך שמנה 14 מפגשים סודיים היה בינואר 1993. בפגישתם של  אקדמאיים ישראלים עם אחמד קריא -אבו עלא בנרווגיה. המגעים החמים הובילו לפנייה נורווגית נרגשת לד"ר יוסי ביילין שכיהן אז בתפקיד סגן שר החוץ שיפעל למען קידום התהליך.  חמשת המפגשים הראשונים שהוגדרו בלתי רשמיים, היוו הכנה למשא- ומתן המעשי. שר החוץ שמעון פרס הוכנס בסוד העניינים על-ידי ביילין מייד לאחר המפגש הראשון ובאוגוסט 1993 חתמו שמעון פרס ומחמוד עבאס- אבו מאזן, הממונה על עניני החוץ מטעם אש"ף, על הסכם חשאי המדבר על הסדר ישראלי פלשתיני והכרה בארגון אש"ף כנציגו של הפלשתינים. ראש הממשלה יצחק רבין יודע על-ידי פרס על קיום השיחות אך התייחס אליהן בסקפטיות רבה. רק לאחר שרבין שוכנע סופית שמדובר במהלך רציני והפלשתינים מצידם הסכימו על השארת נושא ירושלים מחוץ למשא ומתן על הסכם בינים, הסכימה ישראל להעלות את אופיין של השיחות לדרגה רשמית. מנכ"ל משרד החוץ, אורי סביר החל להיפגש עם אבו-עלא, פגישות שהיו בעצם ההכנה למשא-ומתן. הסכמתה של ישראל להכליל את יריחו בהסכם ומנגד הסכמת הפלסטינאים להוציא את המתנחלים, ההתנחלויות, אורחים ישראלים ומתקנים צבאיים מתחום השליטה שתינתן להם הובילה להתקדמותו של התהליך. לאורך כל הדרך דווחו הנורווגים לאמריקאים על מהלך השיחות, אך אלו האחרונים נשארו ספקנים, וכאשר פרס והולסט טסו במיוחד לארצות- הברית ב-27 באוגוסט כדי לדווח לנשיא קלינטון על תוצאות השיחות הוכו האמריקאים בתדהמה.
לממשלת ישראל ולציבור הישראלי דווח על ההסכם ב-30 באוגוסט. עד הרגע האחרון לא היה ברור מי יחתום על ההסכם בוושינגטון. בתחילה דובר על פרס ואבו-מאזן, אך לבסוף, ב-13
בספטמבר, לאחר שנפתרה בעיית ההכרה ההדדית, חתמו רבין וערפאת על הסכם הצהרת העקרונות על המדשאה בבית הלבן בוושינגטון. ההכרה ההדדית בין ישראל ואש"ף נעשתה בהחלפת איגרות בין רבין ובין ערפאת ב-9 בספטמבר. ישראל הכירה באש"ף כנציגו של העם הפלסטיני, והודיעה על החלטתה לפתוח במשא-ומתן עמו במסגרת תהליך השלום המזרח-תיכוני. ערפאת מצדו, בשם אש"ף, הכיר בזכותה של ישראל להתקיים בשלום וביטחון. הוא קיבל על עצמו מחויבות לתהליך השלום המזרח-תיכוני, ולפתרון בדרכי שלום של הסכסוך בין שני הצדדים. הוא התחייב להימנע משימוש בטרור ופעילות אלימה אחרת. הוא חזר על הכרתו בהחלטות מועצת הביטחון 242
ו-338, והתחייב להביא לאישור המועצה הלאומית הפלסטינית (המל"פ) את השינויים באמנה הפלסטינית המתחייבים מהמצב החדש, ובעיקר את הסעיפים הפוסלים את קיומה של ישראל וסעיפים אחרים המנוגדים להתחייבויות שנכללו באיגרת. על-פי הצהרת העקרונות מטרת המשא-ומתן בין הצדדים הנה, בין היתר, להקים בגדה המערבית וברצועת-עזה רשות פלסטינית לממשל עצמי לתקופת ביניים, שתכהן לתקופת מעבר שלא תעלה על חמש שנים, ותוביל להסדר קבע על בסיס החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338. בעקבות החתימה על הסכם הצהרת העקרונות נחתמו הסכם קהיר במאי 1994 והסכם טאבה ביולי 1995
שאלת מחקר :
מי היו השחקנים בהסכם אוסלו מה היו האינטרסים שהניאו את השחקנים לחתום על ההסכם.
כיצד התבטאו יחסי העצמה בין השחקנים בחתימה.