סיכום:  את הראיון ביצענו באזור המרכז אצל חברה משותפת מהצבא, ביום שבת בצהריים, הראיון  נעשה בחדרה של החברה ואני ישבתי על כורסא והמרואיינת ישבה על המיטה כל שהיינו אחת מול השנייה.
בהתחלה שתינו ישבנו בצורה מכונסת אך ככל שהראיון זרם יותר צורת הישיבה גם היא נהפכה פתוחה יותר.
לפני הראיון מאוד חששתי והייתי לחוצה שלא ילך כמו שצריך ושלא אדע איזה שאלות לשאול, ושהמרואיינת לא תשתף עימי פעולה. פעולת שאילת השאלות בהתחלה הייתה מוזרה לי והרגשתי לא בנוח לשאול ושאני חודרת לפרטיות של בן אדם, אומנם בהמשך תחושה זו נעלמה. בנוסף את הראיון צילמתי ברשותה של המרואיינת במצלמת וידאו, דבר שבדיעבד נראה שבהתחלה גרם לה פחות להיפתח אך לבסוף לא התייחסה אליה כלל.
בסוף הראיון הרגשתי כולי מותשת ועייפה, אולי כי ההתרגשות שהייתה בהתחלה נמוגה וכן בגלל תוכן הראיון שהיה לי טיפה קשה והזדהיתי עם הרבה דברים שנאמרו. הודיתי למרואיינת והרגשתי הקלה שזה נגמר למרות שנהניתי מאוד.
 העברה-דפנה לכל אורך הראיון העבירה אליי תחושות של עצב ורחמנות עצמית( שהתבטא אף במבטה העצוב), אך גם העבירה אלי תחושה שלמרות שקשה לה עם המצב היא חזקה ולא נגררת ועושה מה שטוב לה ומקבלת את עצמה. היא גם אמרה שכיף לה לחזור ולהיזכר בדברים. הרגשתי שהיא רואה בי דמות תומכת שנפתחת אליי ללא כל שיפוט מצידי, ובוטחת בי.
העברה נגדית- במהלך הראיון הרגשתי צורך לקום ולחבק אותה, כשסיפרה על המחשבות האובדניות הרגשתי שאני עומדת לבכות והזדהיתי עם תחושותיה.