מדיניות המחזור וההשבה בישראל עבודה  במסגרת הקורס קביעת מדיניות ציבורית                                                 אוגוסט
2 007
תוכן עניינים:
הקדמה
1 הגדרת הבעיה
3 מה עשו קובעי המדיניות בישראל בכדי להתמודד עם הבעיה.- בעיית הפסולת בישראל.
7
בסיסי המדיניות בישראל
1 5
תמונת מצב: הטיפול בפסולת בישראל.
19
סקירת מצב עולמית.
21
ישום מדיניות הממשלה- מבחן התוצאה:
35
סיכום
3 9
ביבליוגרפיה
4 0 הקדמה             בעיית הפסולת בישראל הינה אחת הבעיות הסביבתיות הקשות והמורכבות העומדות בפנינו. (שנקל 1998 ) ישראל כחברת צריכה מערבית מייצרת כמויות עצומות של פסולת. מדי שנה מיוצרים בישראל 5 מיליון טון פסולת. כל אזרח מייצר בממוצע כ1.6 ק"ג פסולת ביום של פסולת ביתית מוצקה. כמות זו גדלה מדי שנה ב- 3-5%. עד שנות התשעים, פעלו בישראל מאות אתרי פסולת קטנים ששימשו והופעלו על ידי רשויות מקומיות.
            כמות הפסולת ההולכת וגדלה בתוספת עלייה בצפיפות האוכלוסייה וצמצום השטחים הזמינים, מחריפים את הקשיים בדרך להקמת אתרים חדשים לסילוק פסולת. התוצאה הבלתי נמנעת היא מצוקת נפח הטמנה זמין, ומפגעים סביבתיים קשים.       ההטמנה היא שיטת הטיפול בפסולת הצורכת הכי הרבה קרקע וגורמת לעלויות גבוהות למדינה, מחיר ההטמנה בארץ נמוך מאוד הן מהמקובל בעולם והן יחסית לשיטות הטיפול האחרות בפסולת. המחיר הנמוך למשתמש נובע מכך שהוא אינו משקף את כל העלויות הכרוכות בהטמנת פסולת (כגון עלות קרקע, זיהום אוויר, מחלות כתוצאה מזיהום אוויר, סיכון מי תהום ועוד).
 כל עוד הטמנה תהיה זולה וזמינה לא יכנסו לשוק מתקנים מתקדמים לטיפול בפסולת. מחיר ההטמנה הזול והלא ריאלי אינו מאפשר תחרות הוגנת לשיטות טיפול מתקדמות.
בשנת 1993 חוקק חוק איסוף ופינויי פסולת למחזור. חוק זה מחייב את הרשויות המקומיות לקבוע הסדרים לאיסוף פסולת למחזור- ומסמיך את השר להגנת הסביבה, בין היתר, להורות בתקנות או בצו לרשויות המקומיות לפנות פסולת למחזור בשיעורים שהוא יקבע. המשרד האחראי על הטיפול בפסולת ועל מדיניות המיחזור הוא המשרד להגנת הסביבה (חוק איסוף ופינויי פסולת למחזור- התשנ"ג 1993). עד שנת 1998 גיבש המשרד לאיכות הסביבה מדיניות שמטרתה להביא להגדלת המיחזור, להפחתה הדרגתית של איכות הפסולת המיוצרת בכלל ושל כמות הפסולת המוטמנת בפרט. כל זאת באופן שאינו יוצר מפגעים סביבתיים.  לשם ישום המדיניות, קבע המשרד עקרונות לטיפול בפסולת מוצקה, בדרך שלא תפגע בסביבה באמצעות אכיפת הוראות חוק ותקנות בנושא זה.
            באמצעות סיוע תקציבי, לרשויות המקומיות המפנות פסולת למחזור ולמפעלי המחזור, ובאמצעות גביית היטל ההטמנה כדי להפחית את הכדאיות של ההטמנה ולעודד את המיחזור. (דו"ח המשרד להגנת הסביבה מס
2 2, התשנ"ח – 1998).
            במדיניות המיחזור של ישראל קיימים כל המרכיבים המעצבים מדיניות ציבורית: הכרה של הממשלה בקיום הבעיה ואימוץ מדיניות לאומית הבאה לידי ביטויי בהחלטות הממשלה, חקיקת חוקים, התקנת תקנות והגדרת הבעיה.
כמו כן, ישנה חלוקת אחריות: השר להגנת הסביבה הוא האמון  מטעם המדינה על ניהול הטיפול בבעיה, והרשויות המקומיות עליהן מוטלת האחריות לפעול על פי החוקים והתקנות.             כעשור ממועד החלטת הממשלה בדבר מדיניות סילוק הפסולת המוצקה וחקיקת חוק המיחזור טרם הושגו יעדי המיחזור שנקבעו.
מצד אחד, מוצאים מדיניות כוללת ומגובשת, ומצד שני- מילויי חלקי של המדיניות. מעל 50% מהרשויות אינן עומדות ביעדי ובתקנות המיחזור.                           היטל ההטמנה המוצע מהווה חלק מהפתרון לעיוות הקיים כיום בשוק הפסולת בישראל. פתיחת מטמנות נוספות לא תפתור את בעיית הפסולת לטווח הארוך ותמנע ניצול יעיל של הקרקעות להטמנה. מטמנה חדשה נותנת אשליה של פתרון זמין וזול אך למעשה, מונעת התפתחות מחזור וטיפול אחר שאינם מתכלים עם הזמן ונותנים פתרון לטווח ארוך. בנוסף, ריבוי אתרים גורם לתחרות והורדת מחירים אשר ימשיכו למנוע קידום פתרונות אלטרנטיביים להטמנה.
            לאחר שנים של בחינת נושא הסדרת שוק הפסולת בישראל, משרד האוצר והמשרד להגנת הסביבה הגיעו למסקנה משותפת שהכלי המתאים ביותר הוא היטל ההטמנה. בינואר 2007 חוקק חוק היטל הטמנה שיישומו יחל ביולי 2007, ואלו הם הניצנים הראשונים לטיפול בבעיה.
העבודה בפונט 14