העבודה היא ניתוח קצר של ספרו של עוז אלמוג "הצבר – דיוקן". – ללא ביבליוגרפיה השימוש הרחב במלה "צבר", כשם כללי לדור בני הארץ, החל בשנות השלושים, אך ניצניו הופיעו כארבעים שנה קודם לכן, בכינויו התנ"כי "עברי". כינוי זה התפשט באירופה בסוף המאה התשע עשרה, ונעשה לאחד הקודים המרכזיים של התנועה הציונית. הכינוי "עברי", שנעשה נפוץ מאוד בתקופת היישוב (בעיקר בהתייחסות לבני הנוער ), והכינוי "צבר", ששימש במקביל לו בשנות השלושים והארבעים והחליפו בשנות החמישים, נועדו לבטא את ההבחנה שהלכה והתחדדה בקרב הציונים בין "היהודי" בן הגלות, ל"יהודי החדש" בן הארץ. ניתן לאפיין את הצבר באופנים שונים, אם זה מבחינה פוליטית, תרבותית, כלכלית, גיאוגרפית וכולי. הגדרתו של אלמוג, את הצבר, היא מבחינה תרבותית בלבד.
רוצה לומר – מבחינת מסגרות הנוער הייחודיות שהטביעו בו חותם תרבותי, ולא מבחינת המקום בו נולד. בחרתי להגדיר את הצבר מנקודת ראות זו, הנראית לי כנכונה ביותר, בפנים שונים. מקור הכינוי "צבר" הוא בכינוי הגנאי "סאברעס", שהעניקו-