מבוא
ההתרחבות הרבה בכל תחומי הפעילות של המדינה חייבה את התפתחותו של  מנהל ציבורי מקצועי, מהימן, יעיל, מורכב ומסועף, שבו צבור מידע וניסיון מקצועי רב. במקביל, המנהל הציבורי הפך לגוף העיקרי שבו מרוכזים ומתועלים כספי ציבור ומשום כך, משאב אדיר לפוליטיקאים. יחסי גומלין אמביוולנטיים התפתחו בין נבחרי הציבור מחד, לעובדי הציבור הממונים מאידך. הפוליטיקאים רואים עצמם כמופקדים על המדיניות הציבורית בכלל וקופת המדינה בפרט משום שציבור הבוחרים בחר בהם, כוחם ובסיס הלגיטימציה שלהם שאוב ישירות מרצונו של ציבור הבוחרים שיכול גם להחליפם במידה ולא יתפקדו כהלכה.
לעומת זאת, עובדי הציבור הממונים רואים בהכשרתם המקצועית, בגישתם הא-פוליטית, בניסיונם הרב ובשליטתם על המידע והידע את המקור לכוחם, לצדקתם ובמקרים של חילוקי דעות, לעליונות שיקוליהם על פני אלו של הפוליטיקאים. בצד הקונפליקט המבני בין עובדי ציבור לנבחרי ציבור, השתמשו האחרונים במשאבים הרבים של המנהל הציבורי לצורכי קידום אינטרסים אישיים, מפלגתיים ופוליטיים ייחודיים. המנהל נתפש כאמצעי- פעמים רבות פסול- לביסוס ושמירה על המשכיות השלטון במדינה. תופעות של שחיתות, בזבוז כספים, חוסר יעילות והעדר אפקטיביות היו מן התולדות השליליות שהתפתחו במערך היחסים המורכב שבין הפוליטיקה למנהל הציבורי.
בעבודה זו ברצוננו לעמוד על עיקרה והשלכותיה של הצעת תיקון לחוק שירות המדינה (מינויים) (תיקון-משרות אמון), התשס"ה 2004. הצעת חוק זו אשר עברה בקריאה ראשונה בכנסת ב- 5 ביולי 2005, מכונה בפי התקשורת והציבור הרחב הצעת "חוק  הג'ובים".