מבוא
הטרור הפך לשיטת התגמול המועדפת על כל מדינה, קבוצה או אדם – פוליטיים, אתניים, אלו החרדים לשמירה על איכות הסביבה, חילוניים או דתיים וכד', המאמינים שחייהם נתונים בסכנה מצד מדיניות ממשלתית, והפך לסוג של אלימות פוליטית, המכוונת נגד ארצות דמוקרטיות וערכי היסוד שלהן. מגמת הטרור הינה ליצור אנדרלמוסיה ואי סדר, לעורר פחד ולערער את יציבותם של מוסדות המדינה ולפגוע באמון העם בקברניטי המדינה. כטקטיקת טרור , מהווה השתלטות על בני ערובה , אופציה מועדפת על פני טקטיקות אחרות כגון: תקיפות, התנקשויות, הטמנת פצצות וכד'.
אופציה זו ,בניגוד לשאר האופציות, עלולה לצייר גם את המעצמה הגדולה והחזקה ביותר, כחסרת אונים וחסרת כוח, למול קבוצת טרוריסטים קטנה, וכמעצמה שאינה יכול לספק בטחון והגנה  נאותים לאזרחיה, הנכנעת לתכתיבי מחבלים.
פיגוע מיקוח משקף אולי יותר מכל את הדילמה המרכזית עימה נאלצים משטרים דמוקרטיים להתמודד במלחמתם נגד הטרור, ומעמת את הממשל והעומדים בראשו, עם סוגיות הרות גורל, רווית מתח ולחץ נפשי, שכן אירועי בני ערובה מכילים את כל המרכיבים אשר יוצרים לחץ על מקבלי ההחלטות ודעת הקהל והינם בעלי השפעה מכרעת על מדיניות הפנים והחוץ של המדינה.
אחד מנכסי צאן הברזל  של מדיניות הביטחון הישראלית מאז 1948 הינה ההכרה כי יש לעשות כל מאמץ בכדי להחזיר שבויים ובני ערובה שנחטפו, נשבו בידי מדינות ערב או ארגונים פלסטיניים.
הכרה זו משותפת לזרועות הביטחון השונים – צה"ל ,המוסד והשב"כ, והיוותה אבן יסוד מוסרית של כל בלאום שלנו.
מדינת ישראל הוקמה בכדי לשמש מגן לאזרחיה בכל מצב, ומתוך כך מוטלת עליה החובה המוסרית ממדרגה ראשונה לעשות ככל שביכולתה ולהביא לשחרור והשבת בניה אשר נפלו בשבי האויב. הרמב"ם כתב : "אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים"  ועוד בשולחן ערוך נכתב : "כל רגע שמאחר לפדות… הרי  כאילו שופך דמים".
עיקרון פדיון השבויים חל על: חיילים, סוכני מודיעין, אזרחים, גורמים זרים שפעלו בשרות ממשלת ישראל או גופים מטעמה. ברחבי העולם הערבי ידעו היטב כי עיקרון "פדיון שבויים" הוא נקודת התורפה של מדינת ישראל.
המצווה הגדולה לשחרר שבויים מתעצמת כאשר מדובר בחיילים בשירות צבאי. כבר דובר רבות בקשר הדם שיש למדינה עם חייליה – המדינה שולחת את החייל לסכן את חייו ואת חירותו וחקוקה בה החובה להחזיר את אותו חייל לביתו, למשפחתו, אל חייו.
יחד עם זאת, משאביה של המדינה אינם בלתי מוגבלים, ולא ניתן לשעבד את כל האינטרסים של המדינה באופן בלתי מותנה. לצד מצוות פדיון שבויים כותב המשנה: "אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהן מפני תיקון עולם". האם ניתן לתמחר חיי שבוי? יתרה מכך, האם ראוי?
על הממשל מוטלת האחריות הכבדה לפעול לשרור בני הערובה מבלי להיכנע לתביעות הטרוריסטים בזמן סביר, ללא אבדות בנפש ומבלי להיתפס כחלש. שכן לאירועי בני ערובה תמיד יש השפעה על התפיסות של הציבור בנוגע לאופי וטבע המנהיגות העומדת בראש המדינה: אם המנהיגות מורה לבצע פעילות צבאית בכדי להביא לחיסול המשבר היא עלולה לתפס כמסכנת חייהם של האזרחים, ומאידך אם אינה נוקטת בצעדים ממשיים היא עלולה להתקבל בציבור כחסרת אונים.
תוכן עניינים- פיגועי מיקוח וצורת ההתמודדות של הממשל  איתם משנות ה80 ואילך מבוא עמ'
2 -3
פרק א'- סקירה תיאורטית א.1. הגדרת הטרור ..
עמ' 4-5
א.2. טרור ודמוקרטיה עמ'   6
א.3. טרור ומשטרים טוטאליטריים –.עמ'  7   א.4. פיגוע מיקוח, מהו? -…
…עמ'   8
א.5. השפעת התקשורת על פיגועי מיקוח …עמ'
8 -9
א.6. דרכי הפעולה האפשריות באירוע של פיגוע מיקוח –. עמ' 10-12
פרק ב'- סקירת אירועי פיגוע מיקוח ב.1. משבר בני הערובה באיראן עמ'
1 3-14
ב.2. נפילתם בשבי של שמונת חיילי נח"ל .עמ'      15
ב.3. חטיפת חייל צה"ל סמיר אסעד -..
עמ'       16
ב.4. פרשת קו 300 .עמ'        16
ב.5. חטיפת מטוס 1985 – TWA -…
עמ'  17-18
ב.6. אקילה לאורו
עמ'   18-19
ב.7. חטיפת שני חיילי צה"ל: רחמים אל שייך ויוסף פינק -.עמ' 20-21
ב.8.
אוטובוס האימהות -..
עמ' 21-22
ב.9. חטיפת ניסים טולדנו -.עמ'      22
ב.10. חטיפת נחשון וקסמן …עמ'      23
ב.11. שלושת החטופים בהר דוב –..עמ'     24
ב.12. טבח התיאטרון במוסקבה –. עמ'    
5 ב.13.
ביה"ס בסלאן עמ'     
5 סיכום ומסקנות —
עמ' 26-27
ביבליוגרפיה עמ'
2 8-29