מבוא
עבודה זו תבקש לבחון את התמורות שחלו במשטר האיראני בתקופת שלטונה של השושלת הפהלווית במדינה זו בין השנים 1926, עת עלה למלוכה רזא ח'אן פהלווי ועד לשנת 1979 עם הדחת בנו מכס המלוכה והקמת רפובליקה אסלאמית. התהליכים שהתרחשו באיראן בתקופה זו הם הבסיס להבנת הרקע לצמיחתה של מהפכה אסלאמית ולכינונה של רפובליקה אסלאמית-שיעית באיראן. הנושא הראשון בו תעסוק העבודה הינו השינוי השלטוני שעברה איראן בהנהגתם של שני המלכים מהשושלת הפהלווית, משיטה מלוכנית חוקתית למלוכה אבסולוטית. בראשית כינונה של השושלת הפהלווית באיראן, עם עלייתו לשלטון של רזא ח'אן בשנת 1926, הייתה כפופה המונרכיה האיראנית לחוקה, שכוננה באיראן עוד בשנת 1906. בחלוף השנים ונוכח רצונו של השאה רזא ח'אן ושל יורשו מחמד רזא שאה להעביר רפורמות אשר הובילו לשינוי במערך הכוחות והאיזונים שבין המלך לבין המג'לס (בית הנבחרים) לטובת בית המלוכה, חל שינוי ביחס המלך כלפי החוקה, שלטון החוק ומעמדו של בית המלוכה ביחס למוסדות אלה. במסגרת פרק זה, אנסה לעמוד על התמורות שחלו באיראן כתוצאה משינוי שלטוני זה, ולבחון האם לשינוי זה הייתה השפעה לגיבושה של התנגדות לעצם קיומו של מוסד המלוכה, כחלק מן הגורמים שהובילו למהפכה בשנת 1979. הנושא השני בעבודתי יעסוק בזכויות אדם תחת השושלת הפהלווית. אחד המאפיינים הבולטים של המהפכה האסלאמית הינה היותה התקוממות עממית, דהיינו, מהפכה שהקיפה מעגלים רחבים בעם ואיגדה תחת כנפיה מפלגות וזרמים בעלי מטרות ואידיאולוגיות יריבות. לפיכך, יעסוק הפרק השלישי בעבודתי בבחינת מערך זכויות האזרח ויחסי הגומלין ששררו בתקופת שלטונו של בית פהלווי. הפרק השלישי של עבודה זו, יעסוק במדיניות הכלכלית בתקופה המדוברת. הסוגייה הכלכלית הינה מהותית להבנת הרקע להולדתה של מהפכה, הואיל, וכידוע, אנשים "שבעים" אינם ששים למרוד. עם עלייתו לשלטון של אבי השושלת ועד לבריחתו של בנו מאיראן, ניסו השניים לבצע רפורמות כלכליות במדינה, אשר יובילו את איראן לעצמאות כלכלית. לכאורה מטרות ראויות, אשר אמורות היו להיטיב עם העם ולשפר את איכות חייו. בפועל הדברים היו שונים בתכלית, והיוו קטליזטור מכונן בהתהוותה של המהפכה העממית נגד בית המלוכה. הפרק החותם בעבודה זו יעסוק ביחסים בין הדת למדינה בתקופה הנדונה. האסלאם אינו מקיים הבחנה או הפרדה בין המדינה לדת, והוא שואף להחיל את חוקיו כחוקי המדינה. ככזה, הוא מציג אתגר רציני לשלטון חילוני במדינה, שבה הדת הינה חלק בלתי נפרד מן התרבות, הזהות הלאומית ומחיי היום יום. המתח שנוצר בסביבה כזו, משמש כר פורה להתנגשויות בין השניים, מעמיד את השליט החילוני במבחן מתמיד, ומציבו במערכת יחסים המאופיינת בעליות ובמורדות ביחסי הגומלין בינו – כמי שמייצג את המדינה וחוקיה, לבין העלמאא' – כמי שאמונים על התוויית ההלכה וחוקיה. תמונה דומה נגלית לעין המתבונן גם באיראן לאורך התקופה הנדונה, אשר מאופיינת במאבק מתמיד על מוקדי כוח ושליטה בין השאה לבין האופוזיציה האסלאמית. במסגרת זו, אבקש לעמוד על התנהלות שני המלכים מבית פהלווי במתח הזה ובהתמודדות עם האתגר האידיאולוגי-דתי והמנהיגותי-שלטוני שהציבו בפניהם אנשי הדת.