מבוא:
"תכליתו של משפט העבודה היא להגן על העובד" – כך פותחת רות בן-ישראל את ספרה "דיני עבודה". מדוע זאת? בן ישראל מבארת:
"התקשרות לביצוע עבודה היא עסקת חליפין של עבודה תמורת שכר. התמורה שמקבל העובד בגין העבודה נקבעת, בדרך כלל, על-פי כללי היצע וביקוש, וככזו היא משקפת את הערך הכלכלי של העבודה שהעובד מבצע. קביעת שכר העבודה על-פי כללי השוק אינה מבטיחה בהכרח שיוקנה לעובד ולבני ביתו קיום בכבוד אנושי. מכאן, שקביעת התמורה על בסיס כלכלי אינה יכולה להבטיח לעובד שהוא יינה במקום העבודה מהכבוד ומהחירות שמהם הוא נהנה כאזרח במדינה. מצב זה חייב מעורבות של הריבון (בין על ידי חקיקה ובין על ידי מדיניות של הממשלה) כדי להגן על העובד ולהבטיח, באמצעים משפטיים, שקיומו יהיה בכבוד אנושי. למטרה זו נדרש לפתח ענף משפטי מיוחד שתכליתו היא להגן על העובד. הענף המשפטי הזה הוא משפט העבודה." לכך ניתן להוסיף את דבריו של הנשיא אדלר, לפיהם להענקת מעמד של "עובד" לאדם, ישנה משמעות מרחיקת לכת מבחינת מעמדו החוקי, הכלכלי והחברתי, באופן שיכול ליהנות הוא מ"רשת ההגנות מכוח משפט העבודה". משפט העבודה התפתח במקביל להתפתחות שוק העבודה, ובמיוחד בשנותיה של המהפכה התעשייתית, שהחדירה דפוסי עבודה חדשים למשקים המקומיים, ובהדרגה, לכלל העולם. יחד עם ההתפתחות הכלכלית-תעסוקתית, התפתח גם ענף משפטי זה ואימץ מבחנים שונים, על בסיס הנסיבות והנוהג ועל בסיס התפתחות דפוסי העסקה שונים ומורכבים (לדוגמה: "פרילנסר", קבלן כוח אדם וכד'), לצורך קביעת סטטוס ה"עובד" והגדרת המעביד. בישראל, זכה משפט העבודה למעמד החורג מענף זה, באשר חוקי המגן מכוח משפט העבודה חלים על כלל האזרחים, וביניהם גם אלה שאינם נמנים על הגדרת העובד הקלאסית (לדוגמה: חקיקת הבטיחות בעבודה, חוק שעות עבודה ומנוחה ועוד).  הנשיא אדלר סבור, כי מן הראוי לנסות ולהחיל את הנורמות הנהוגות במשפט עבודה על כלל החברה באופן שירחיב את הציבור שזכאי יהא ליהנות מהגנותיו של משפט העבודה. יניסקי-רביד.
סוקרת את המגמות, שלטעמה מאפיינות כיום את משפט העבודה בישראל, וביניהן מוצאת היא את המגמות הבאות: מגמה פטרנליסטית במסגרתה מתחזק ניסיונו של בית הדין להגן על העובדים; מגמת נטישת הפורמליזם שאפיין את ה"משפט הקלאסי" (ביסוס פסיקה על חוקים ברורים מתוך חיזוק מגמת הוודאות המשפטית); מגמה אקטיביסטית של בית המשפט (קביעת נורמות באמצעות "חקיקה שיפוטית"); החלשות הזכויות החוזיות המבססות את יחסי העובד והמעביד לטובת זכויות יסוד (שוויון, חופש העיסוק וכד'); אימוץ פרשנות תכליתית המעלה על נס את ערכיה של החברה, בדגש על ערכים אינדיבידואליסטיים (הבאים על חשבון התפיסה הקיבוצית של משפט העבודה); גמישות שיפוטית המבוססת על עקרונות על כגון "תום לב" ו"תקנת הציבור"; הפיכת בית הדין למוסד מחנך תחת שיהווה אמצעי הכרעה בסכסוכי עבודה וניסיון להחיל את משפט העבודה על קהל רחב יותר. לדידה של יניסקי-רביד, הסיבות הנעוצות בבסיס מגמות אלו, נובעות משחיקת כוחם של העובדים במשק הישראלי בעשורים האחרונים והתחזקות מגמות קפיטליסטיות על חשבון מגמות סוציאליות-קולקטיביסטיות; מהחלת עקרונות חברתיים בדיני החוזים, באופן שנחלשים עקרונות חוזיים "קלאסיים" כגון חופש החוזים או כיבוד רצון הפרט; מהמהפכה החוקתית בזכויות היסוד של הפרט בארץ ומהדגשת ייחודו של חוזה העבודה ביחס למערכת החוזית הרגילה, העסקית. מבחינה תיאורטית, סבורה יניסקי-רביד, כי מגמותיו של בית הדין לעבודה מושפעות במידה רבה, מתיאוריית "הצדק החלוקתי" של ג'ון רולס, לפיה נדרש פיזור משאבים שוויוני יותר בחברה, ולשלטון תפקיד מרכזי בקידום השוויון החברתי-כלכלי בה, על בסיס תפיסה של מכלול זכויות יסוד ועידוד החוליות החלשות בחברה לממש את זכויותיהן.
מהדברים האמורים ניתן להבין על נקלה, כי משפט העבודה אינו מסתכם במבחנים שנוצרו במסגרתו לבחינת יחסי עובד-מעביד וביישוב סכסוכים במערכת יחסי העבודה. ההיפך מכך – משפט העבודה נתפס כיום על-ידי בית הדין, בית המשפט העליון (כבג"ץ) ועל-ידי המלומדים, ככלי להגשמת תכליות חברתיות המשקפות את הקדמה אליה שואפת החברה מבחינת השגת שוויון מהותי, צמצום פערים חברתיים ופריסת הגנות רבות ככל האפשר לציבור האזרחים. העבודה ללא ביבליוגרפיה