לפיד הקנאות דולק באומתנו זה אלפי שנים. הרי הוא עובר במרוץ שליחים מדור לדור, ומתסיס את הרוחות השאננות. עומד הוא בבדידות מזהרת בעולמו האידיאלי, חסר-הפשרות ורושף גיצים של אמונה יוקדת. חז"ל ביטאו רעיון זה במילותיהם המדודות – "פינחס זה אליהו". לא שהאריך פינחס ימים כל כך, אלא שנתגלגל שורש נשמתו באליהו הנביא, וכן הוא הולך ומתגלגל דור אחר דור, שהרי אליהו לא מת.
הקנאי הוא מהפכן המבקש לשנות את סדר העולם הנוהג כמנהגו. אין הוא מסתגל למציאות – הוא דורש בעוז כי המציאות תסתגל לדרישותיו. החיים אינם נחשבים בעיניו, כל עוד אין הם מתאימים התאמה מלאה לחזונו, ועל כן יאבק על הגשמתו עד מוות,  ואם ייכשל, טוב מותו מחייו.  החשמונאים הוכיחו שקנאות אינה רק אידיאל שגעוני וחסר-תוחלת, כי אם כוח משמעותי המסוגל ליצור שינויים היסטוריים כבירים. בואו של פומפיוס לארץ, שסימל את סוף השלטון החשמונאי האוטונומי, היווה מכה אנושה לגאווה הלאומית, ובייחוד לכוחות הקנאים ש"נקל להם לקבל על עצמם כל מיני מיתות משונות… ובלבד שלא לכנות שום אדם בשם אדון". אך צפוי היה, אם כן, כי כוחות אלו, מומרצים בידי התקדים החשמונאי, יחפשו כל הזדמנות לבטא את מורת רוחם מהסדר החדש וינסו, כמידת יכולתם, להשיב את הסדר הרצוי להם על כנו – שלטון יהודי המייצג את מלכות ה' בעולם. בעבודה זו אנסה לברר כיצד הפך רעיון הקנאות מנחלתם של שוליים קיצוניים, למרד רבתי בשלטונה של רומי, שהשתתף בו רובו המכריע של העם בארץ, ולהבין את הדינמיקה ההיסטורית שסחפה רבים במערבולת המרד.
העבודה מחולקת לשני פרקים הדנים בנפרד בקנאות מכיבוש פומפיוס עד פריצת המרד, ובקנאות בזמן המרד.