סרטי מלחמה כתעמולה תוכן העניינים
מבוא
פרק א: מלחמה – היבטי לאומיות ושייכות פרק ב: היחס למלחמה ולאויב פרק ג: סרטי מלחמה – חיזוק הרוח הלאומית
3 .1 הדיאלקט
3 .2 המבע פרק ד: סרטים אנטי מלחמתיים
4 .1 הסרט "פלאטון" (אוליבר סטון,
1 987)
4 .2 הסרט "גמר גביע" (ערן ריקליס,
1 991) דיון מסכם ביבליוגרפיה מבוא
עבודה זו תעסוק בפן התעמולתי של סרטי מלחמה.
משמעות הדבר, כיצד מועברים מסרים הנוגעים למלחמה לצופים, על ידי הסרט. העבודה תעסוק בפניה לרבדים רחבים של החברה, ההולכת כעדר אחר ההנהגה, ונהנית לראות שוב ושוב את עוצמת ה"אנחנו" מול בזיון ה"הם", היינו הקבוצה "הרעה" ו"הבלתי צודקת", שמן הצדק כי תינגף תחת צבא "הטובים" "שלנו".
סרטים רבים מסוג זה הופקו באמריקה ובישראל.
שניצר (1994: 20) מציין כי בעשר שנותיה הראשונות של המדינה, הופקו בסך הכל עשרה סרטים. שישה מתוכם עסקו במלחמת השחרור. לגבי מספר זה, ראוי לציין כי באופן כללי מדובר במספר מועט של סרטים שהופקו, כשהסרטים שעסקו במלחמה, התיחסו אליה בעיקר בהיבטים חברתיים. יחד עם זאת, המלחמה עצמה היא נושא פופולרי בקולנוע, אם כי יותר קולות בעולם המערבי רואים אותה במקרים רבים כמיותרת. קולות אלה נשמעים גם בעשייה הקולנועית.     עבודה העוסקת בסרטי מלחמה מעלה מספר שאלות בסיסיות:
1.      מה אומרת המלחמה לצופים ובעיקר לצופים המזדהים עם גיבוריה?
2.      כיצד יעדיפו יוצרי הסרט המלחמתי להראות את גיבוריו לקהל?
3.      האם קיימת תרומה של הסרט המלחמתי למורל הלאומי ואם כן מהי?
 בעבר הקפידו היוצרים של סרטי המלחמה להציג אותה כמלחמת בני אור בבני חושך, כשנקודת המוצא היא קודם כל נקודה חברתית. שפייאר (1962:
371) קובע כי "מלחמה היא התנגשות סוציאלית". הוא מציע כי במקום למיין סוגי מלחמות לפי סיבותיהן, אזי טיפוסי מלחמה יתחלקו על פי הגדרת האויב מבחינה חברתית. הכוונה היא כי קיים אויב מוחלט שמנהגיו הם שערוריה ופולחניו – חילול הקודש. חוקיו בלתי מובנים והוא נראה כנטול חוקים לגמרי.
אלוהיו אלילי כזב ומלבושיו מוזרים. כל מה שקשור באויב נתפש כשלילי. כך גם חולקו המלחמות ההיסטוריות כנגד "הברברים", "הפראים", "הלא-מאמינים" (שם: 372). בנוסף קיימת מלחמה כמכשיר גישה לערכים לאומיים [כמו למשל להר הבית], ליצירת גבולות אסטרטגיים, לצורך ברית עם האויב המנוצח וכו' או מלחמת פרס, שמשמעותה קרב שיש לו חוקים ומגבלות שלו ואין חורגים ממנו (שם:
373-376). מהאמור לעיל, ניתן להבין כי המלחמה לסוגיה, מעמידה את העם היוצא למלחמה בקטגוריה חיובית, כנגד האויב שמקבל דרך קבע תדמית שלילית. מכיוון שכך, הרי שהמלחמה מעמידה את הציבור המצוי בצד אחד של המתרס כמי שמזדהה איתה, בעיקר כאשר נשקף כלפיו איום מצד האויב. מאותה סיבה, ירצו יוצרי הסרט להעמיד את הצד שבו הם תומכים בעור חיובי ומוסרי לעומת דמוניזציה של הצד השני.
מכיוון שמדובר בצד צודק מול צד דמוני, הרי שהצגת ניצחונות ומעשי גבורה של הצד האהוד יוביל לשיפור המורל הלאומי, יעודד את הצופים בסרט ויהפוך אותו לטקסט פופולרי. טענת העבודה תהיה כי הסרט המלחמתי מחזק מחד את תחושת השייכות של הקבוצה המוצגת באור חיובי, לא רק בתור גיבוש וחיזוק הזהות, כי אם גם כעידוד מורלי, ומאידך מראה את הצד האהוד כמנצח והומני, כשכל מגמתו היא הגנתית וזאת למרות היותו בלתי מנוצח. עוד אטען כי העם הולך בדרך כלל כעדר אחר מנהיגותו, ובשל כך רובו תומך בכל מלחמה שאליה יוצאים, בייחוד כשמדובר במדינה דמוקרטית ורצונו של העם, כמו רצונם של הצופים, לראות את מירב ההישגים, הנצחונות וההצדקות הקיומיות בתוך ההתרחשות הקולנועית. טענתי מתיחסת לסרטי ז'אנר, אולם כאשר מדובר בסרט אישי, המביע את עמדתם של התסריטאי והבמאי, מופיעות לא פעם אמירות אנטי מלחמתיות. (אנטי צבאיות, לא מסכימות בהכרח עם שיקול הדעת הצבאי ותומכות בו) הדרך שבה אבחר להציג את טענתי תהיה מכיוון הצגת המלחמה ויחס ההמון אליה לכיוון הקולנועי, שבו אוכל להביא מקבילות בין רצונם של הצופים לשמוע, לקרוא ולראות בכלי התקשורת השונים, לבין התכנים שברצונם לראות על מסך הקולנוע. במסגרת זו לא אעסוק רק בסרטי המלחמה המראים רק ניצחונות, עוצמה והרואיות של הגיבורים האהודים מול דמוניזציה של האויב, כמו בסרטים "הטורף" בבימויו של ג'ון מקטירנן (1987), המתייחס למלחמה בויטנאם, ובסרטו של מנחם גולן "הפריצה הגדולה" (1970), אלא אקדיש גם פרק לסרטים שבמהותם קיימת אמירה אנטי מלחמתית, המעידים על תפיסה חברתית–ביטחונית של קבוצות אוכלוסיה רחבות, שעבורן מלחמות אינן בהכרח מלחמות חובה שנועדו להגן על קבוצה לאומית מפני השמדה, כי אם מלחמות השנויות במחלוקת, כמו מלחמת ויטנאם ומלחמת לבנון, שלדעת רבים היו מיותרות. לצורך כך אתייחס בעיקר לסרטים "פלאטון" (ארה"ב, 1987) שכתב וביים אוליבר סטון, כתיאור חוויה אישית ממלחמת ויטנאם וכן "גמר גביע" (ישראל, 1991), שביים ערן ריקליס. בסרטים אלה ישנה אמירה אנטי מלחמתית, ובאמצעות ההתייחסות אליהם אנסה לענות גם על שאלת משנה, מה השתנה בחברה הישראלית, כחברה שהתפתחה על רקע מלחמות? והאם עדיין סרטי מלחמה פופולריים כבעבר?
במהלך העבודה אתייחס להיבטי לאומיות ושייכות שנגזרים מהמלחמה, ליחס ההמון אל המלחמה, ליחס האוכלוסיה במדינות המעורבות במלחמה אל המלחמה וכן לסרטים ישראליים מלחמתיים ואנטי מלחמתיים, כשבפרק האחרון אערוך דיון וניתוח וזאת מתוך השוואה בין סרטים מלחמתיים אמריקאיים וישראליים, המאדירים את הכח הלוחם "שלנו", לבין סרטים אמריקאים וישראליים, המתיחסים למלחמה באופן ביקורתי.
  העבודה בפונט 14