סמינריון: סוגיות פרשניות בחוק העונשין, לאחר תיקון 39
סעיף 34(ח) לחוק העונשין- האם המילה "מחלה" מהווה תנאי ראוי להכרה בסייג לאחריות הפלילית מחמת אי שפיות הדעת?
תוכן העניינים
1.     מבוא
1.1.  מבט כללי- היסוד הנפשי ורציונלים לענישה
1 .2.  הסייג הנפשי לאחריות פלילית עובר לתיקון 39 ולאחריו
1 .3.  מן הכלל אל הפרט
3
3
4 5
2 .     הבסיס- 1843, כללי מק'נוטן 7
3 .     ההתייחסות ל"מחלה" במשפט האנגלי 9
4 .     ההתייחסות ל"מחלה" במשפט האמריקאי
4 .1.  כללי
4 .2.  מדינות ארצות הברית
4 .3.  ה- MPC והחוק הפדראלי
1 2
1 2
1 2
1 6
5.     חקיקה בעולם 5.1.  מדינות 5.2.  בית הדין הפלילי הבינלאומי
1 8
1 8
1 9
6 .     ישראל
6 .1.  תזכורת- החוק וההבדל בין גישה הרפואית והמשפטית למילה "מחלה"
6 .2.  פסיקה
6 .3.  ביקורת על עיצוב הפסיקה את הדרישה ל"מחלה"
2 0
2 0
2 1
2 6
7.     סיכום ומסקנות 7.1.  סיכום 7.2.  מסקנות והמלצה לדוגמא
2 8
2 8
3 1
ביבליוגרפיה
3 3

1 .   מבוא:
1.1.  מבט כללי- היסוד הנפשי ורציונאלים לענישה:
בהנחה ואין עוררין כי מעשה פלילי פלוני בוצע, כלומר היסוד העובדתי של העבירה הפלילית קיים, הרי שנפנה לבדיקת היסוד הנפשי. יסוד זה מגולם בסעיף 19 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (אשר מעתה יקרא "החוק") אשר קובע כי היסוד הנפשי שבעבירה הפלילית דורש מחשבה פלילית ואדם יחשב כמבצע עבירה, בלשון החוק, רק אם עשאה במחשבה פלילית (למעט רשלנות או אחריות קפידה). סעיף 20 רישא לחוק תורם ומבאר מהי אותה ה"מחשבה הפלילית" ומגדירה כ"מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה…".
במשפט הקצר של סעיף 20 רישא הנ"ל טמונה מילה בודדת אשר ניתן לדון בה על פני מאות עמודים ולפתחה למחוזות רחוקים וללא גבול, המודעות. מהי מודעות לטיב המעשה, מהם גבולותיה של המודעות, האם עצם הידיעה  כי מעשה אינו חוקי יוצרת את אותה המודעות?
בשל העובדה כי אותה המודעות הנדרשת היא מצב העל אשר לו פנים רבות אין ספור ומובנים רבים למחקר, לצורך מחקרי שלי, כפי שאחדדו בהמשך, אתמקד כעת ואשאל מה צריך להיות מצבו הנפשי של אדם, אשר אין לו מודעות למעשיו? האם נדרש כי אותו אדם יהיה מוגדר קלינית כחולה נפש? ומה במצב בו ידע האדם כי מעשיו פסולים אך משוכנע הוא בכל ליבו כי המציאות בה אנו חיים היא אחרת, רוצה לומר, מלשונו של סעיף 20 הרי שאם פלוני יודע שרצח זו עבירה פלילית אך רוצח הוא אלמוני כאשר הוא, הפלוני,  משוכנע בכל ליבו כי אותו אלמוני הינו שד, הרי התגבשה המחשבה הפלילית ואותו פלוני אשם ולכן יש להענישו. האמנם?
בבואנו לבחון סוגיה זו, עלינו להיזכר תחילה במטרות הענישה העיקריות והן: הרחקת מבצע העבירה מהציבור בכדי להגן על האחרון. הרתעה עתידית של מבצע העבירה ושיקומו.
 הרתעת הציבור, "למען יראו ויראו".
גמול למבצע העבירה על שעשה.
כשננסה לבחון את קיום ארבעת המטרות הללו על מבצע עבירה אשר מעל לכל ספק, לוקה הוא בליקוי נפשי אשר בגינו נעדרה ממנו המחשבה הפלילית, נתקל בקשיים לא מועטים. לעניין המטרה הראשונה, ניתן לקיימה ללא כל קושי על ידי אשפוזו במידת הצורך. לעניין השנייה, אם אכן לוקה האדם ומבצע את העבירה בלא שליטה, במנותק ממציאות או כל דבר דומה, הרי אין במטרה זו כל ערך עבורו. המטרה השלישית היא הבעייתית יותר שכן הציבור הרחב יכול לקבל את הרושם כי ניתן, בתנאים מסוימים, לבצע עבירה ולחמוק ללא עונש. אך נזכור כי אין מטרה זו בודדת אלא כפופה היא ונאמדת עם חברותיה, ולמולה עומד עיקרון הצדק אשר רק הוא יכול להכריע בענישתו או פטירתו מאחריות של חולה נפש. בקיום המטרה הרביעית ניתקל בקושי מוסרי כבד שכן הלכה למעשה אנו מענישים אדם על עצם היותו לוקה בעל כורחו בליקוי נפשי (ואוסיף: האם לא נענש הוא מספיק ממילא?). על המתנגדים לסייג אי השפיות לאחריות פלילית והחותרים לביטולו מוטלת אחת לפחות משתי מטלות קשות מאוד, ואולי אף בלתי אפשריות: להוכיח כי אכן מוסרי להעניש אדם שכזה או לחילופין להוכיח כי שום אדם אינו לוקה באי שפיות קיצונית בעת ביצוע מעשהו.

1 .2.   הסייג הנפשי לאחריות פלילית עובר לתיקון 39 ואחריו עובר לתיקון 39, הסעיף אשר סייג נפשית את האחריות הפלילית היה סעיף 19 וזו לשונו: "אי שפיות אין אדם נושא באחריות פלילית למעשהו או למחדלו, אם בשעת מעשה לא היה מסוגל, מחמת מחלה שפגעה בשפיותו או מחמת ליקוי בכושרו השכלי, להבין את שהוא עושה או לדעת שאסור לו לנהוג כפי שנהג." בשנת 1994, משתוקן תיקון 39, הסעיף אשר מסייג נפשית מאז ועד היום את האחריות הפלילית –