סעיף 35
לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע, כי מי שהתרשל כלפי אדם, שביחס אליו מוטלת עליו החובה שלא לנהוג כפי שנהג, הריהו רשלן, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו "עושה עוולה", היא עוולת הרשלנות.
בעבודה זו נדון בעמדתו של נשיא ביהמ"ש העליון, השופט אהרון ברק, ביחס לתפקידה, היקפה, מטרותיה ועקרונותיה של עוולת הרשלנות.
עוולת הרשלנות מורכבת משלושה יסודות: חובת הזהירות, התרשלות ונזק. אדם המבקש לבסס זכותו על אחריות המזיק בגין רשלנות, חייב להראות כי נתקיימו במזיק יסודות אלה.
על מנת לבדוק האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק עלינו לערוך את "מבחן הצפיות"- תחילה נבדוק האם ישנם "יחסי רעות" בין המזיק לניזוק; במידה ומתקיימים יחסים אלה נבדוק האם לעניין המקרה הקונקרטי קיימת החובה הנ"ל. הבחינה הראשונה היא מושגית והשנייה היא קונקרטית.
נקודת המוצא העקרונית היא, כי במקום שהנזק הוא צפוי (כעניין פיסי/טכני) חובה לצפותו (כעניין נורמאטיבי), אלא אם כן קיימים שיקולי מדיניות משפטית השוללים את חובת הזהירות המושגית. מטרת שיקולי המדיניות המשפטית היא להביא למזיגה הראויה בין חופש פעולה ובין הצורך להגן על הביטחון האישי. במסגרת שיקולים אלה לוקח ביהמ"ש בחשבון את השפעת פסיקתו על הבריות בעתיד, המעמסה הכספית ושיקולים נוספים אחרים. קיום סמכות סטטוטורית, אין בה כדי להעניק חסינות במקרה של רשלנות. בפס"ד סוהן נקבע כי יש לייחס משקל קטן לשיקול בדבר הצפת בתי המשפט בתביעות.